אהלות, פרק י"א, משנה ו. קרוב לוודאי שזו המשנה הקצרה ביותר בכל מסכת אהלות, ועם זאת דחוסה בתוך מילים מעטות מחלוקת שלמה בין בית שמאי לבית הלל. הפרק עוסק בבית שאזור הפתח שלו, המפתן, עומד על הגבול שבין פנים לחוץ, ובמה שקורה כאשר אדם חי שוכב פשוט לרוחב הגבול הזה: מקצתו על המפתן ומקצתו בתוך הבית.
המקרה
המצב זהה למקרה שקדם לו, בשינוי אחד מכריע. קודם לכן הטומאה באה מבחוץ: שני אנשים העבירו מת מעל האדם השוכב. כאן אומרת המשנה "וטומאה בבית", הטומאה נמצאת בבית עצמו. וכיוון שמקור טומאה נמצא בבית, הטומאה ממלאת את כל הבית כאוהל אחד, ובכלל זה חלל האוויר שמתחת לאותו חלק מגוף האדם הנכנס לתוך הבית, ולפי הכיוון שבו תתפתח השאלה, גם החלל שמתחתיו כולו.
והנה באים אנשים. אין הם נושאים מת; הם עוברים ושבים בלבד. הם מבחינים באדם הזה השוכב לרוחב המפתן ורוכנים עליו, אפשר כדי לשאול אם הוא חש בטוב ומדוע הוא שוכב בתנוחה משונה כל כך. מה שלא תהיה סיבתם, בהתכופפם עליו עשו אוהל מעליו. הוא עצמו חי ובריא, ולכאורה אין בעצם מעשיהם שום פסול.
השאלה
השאלה היא אם טומאת הבית עוברת מתחת לגופו של האדם, ואם החלל הצר שמתחתיו נחשב אז לאוהל בפני עצמו. אם כן, הרי אותם אנשים שהתכופפו עליו רכנו על אוהל של טומאה, והם נטמאים.
כאן עלינו לזכור את היסוד שמנחה את כל הדיון הזה: גוף האדם אינו חוצץ בפני הטומאה. בשרו של אדם אינו מונע את הטומאה. נמצא שגופו של השוכב אינו מהווה מחיצה כלל, וכל השאלה היא כיצד להגדיר את החלל שבין תחתית גופו לקרקע.
בית שמאי: טהור
"בית שמאי מטהרין." בית שמאי פוסקים שהאנשים שהתכופפו עליו נשארים טהורים. הם לא רכנו על מת כלל. האדם הזה חי; הוא פשוט שוכב על המפתן, אפשר שהוא ישן. אמת, פנים הבית הוא אוהל אחד המלא טומאה, אך החלק שעליו רכנו נמצא בצד החיצון. ושמא נאמר שהטומאה מתגלגלת מתחתיו והחלל שתחתיו נעשה אוהל בפני עצמו, ונמצא שרכנו על אותו אוהל? אומרים בית שמאי: לא. החלל שמתחתיו אינו נעשה אוהל עומד בעצמו, לפי שהאדם נחשב גוף אחד, גוף שלם, ולא מבנה עליון שמתחתיו חלל אוויר.
בית הלל: טמא
"ובית הלל מטמאין." בית הלל חולקים. לדעתם החלק העליון של האדם נידון בהלכה כישות נפרדת. וכיוון שכך, הרווח שבין תחתיתו של אותו חלק עליון ובין הקרקע שמתחתיו, חלל של טפח, נחשב אוהל. ומאחר שאוהל זה מחובר לאוהל הטומאה שבתוך הבית, הטומאה נמצאת גם בו. ממילא, האנשים שרכנו על האדם רכנו על אוהל של טומאה, והרי הם טמאים.
הנקודה שביסוד הדברים
הכל תלוי באותה הלכה אחת: הגוף אינו חוצץ בפני הטומאה. אילו היה בשרו של האדם יכול לשמש מחיצה, לא היה לאנשים שמעליו שום מה לדאוג, ולא היה משנה מה מעמדו של החלל שתחתיו. ומאחר שאינו חוצץ, כל השאלה מצטמצמת לזה: האם אנו מסתכלים עליו כגוף אחד מוצק, כדעת בית שמאי, או כמכסה שמתחתיו חלל אוויר, כדעת בית הלל. ואם החלל שתחתיו הוא אוהל, הרי לכל מי שנמצא מעליו יש בעיה.