אהלות, פרק י', משנה ו'. הפרק כולו עוסק בארובה, אותו פתח שנשאר בגג הבית ודרכו אפשר להביט למעלה ולראות את השמים. משנתנו מוסיפה גורם חדש לתוך הפתח הזה: כלי שעומד על רצפת הבית בדיוק מתחת לארובה, והיא שואלת כיצד הטומאה עוברת כאשר כלי כזה נמצא בתמונה.
המקרה
"ארובה שהיא בתוך הבית": בית שבתקרתו יש ארובה. "וקדרה נתונה תחתיה": קדרה, כלי חרס, מונחת על הרצפה ממש מתחת לאותו חלל. המשנה טורחת לקבוע את היחס בין גדליהם של השניים. הפתח הוא הגדול והכלי הוא הקטן, והדבר נמסר בציור: "שאם תעלה", אם יגביהו את הקדרה ישר למעלה, היא תעבור דרך הארובה ותצא לאוויר, "ואין שפתותיה נוגעות בארובה", בלי ששפתותיה ייגעו כלל בשולי הפתח בדרכה.
ההלכה הראשונה: קדרה המונחת על הרצפה
עכשיו נותנת המשנה את הדין. אם יש טומאה, נאמר טומאת מת, טומאה המטמאה באוהל, והיא נמצאת באחד משלושה מקומות: "תחתיה", מתחת לקדרה; "בתוכה", בתוך הקדרה; או "על גבה", באוויר שמעליה. בכל שלושת המצבים הדין הוא "טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת". זהו ביטוי שכבר פגשנו במסכת זו: הטומאה בוקעת ועולה ומטמאה כל מה שנמצא בדרכה ממש למעלה, ובוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שנמצא בדרכה ממש למטה, אבל אינה מתפשטת לצדדים.
למעשה, אם כן, כלים העומדים במקום אחר בבית נשארים טהורים, וכן כלי המונח על הארובה במקום שאינו ממש מעל הקדרה. כיוון שהפתח רחב מן הכלי, אפשר לפרוש כלי על הארובה ולעשות אוהל, והוא עדיין מחוץ לקו האנכי של הכלי, וכלי כזה אינו נטמא.
שאלה בכלי חרס
כאן מתעוררת קושיה. למדנו פעם אחר פעם לאורך מסכת כלים שכלי חרס אינו נטמא אלא מתוכו, מאווירו, ולא במגע בדופנו החיצונית. אם שרץ מת נוגע בכלי חרס מבחוץ, תוכו נשאר טהור. אם כן, כשהטומאה נמצאת מתחת לקדרה, כיצד היא מגיעה בכלל לתוך הקדרה?
הברטנורא מיישב. כיוון שאנו עוסקים כאן בדין של טומאה בוקעת ועולה, טומאה שדוחקת ועולה ישר למעלה, היא פוגעת מאליה בכל מה שעומד בדרכה, ותוכו של כלי החרס נמצא בדרך הזו. כיצד בדיוק פועל המנגנון הזה, יש בו תורה הרבה, אבל זהו העיקרון, ונמשיך.
ההלכה השנייה: קדרה הגבוהה טפח
המשנה עוברת למקרה שני: "היתה גבוהה מן הארץ טפח". כאן הקדרה אינה יושבת עוד על הרצפה עצמה אלא עומדת בגובה טפח או יותר. באותו מקרה, אם הטומאה נמצאת "תחתיה", בחלל שמתחת לכלי, "או בבית", כלומר במקום אחר בבית, תחת תקרת הבית ולא תחת הפתח, הדין הוא "תחתיה והבית טמא": גם כלים שבחלל שמתחת לכלי וגם כלים שבכל מקום בבית נטמאים.
מדוע? מפני שכלי העומד בגובה כזה יוצר תחתיו אוהל אמיתי, שכן שיעורו של אוהל הוא טפח על טפח. והאוהל הזה אינו דבר נפרד מן האוהל שעושה תקרת הבית; שניהם מצטרפים לאוהל אחד. לפיכך כל מה שנמצא מתחת לקדרה וכל מה שנמצא תחת התקרה שוכנים בחלל אוויר אחד ומטמאים זה את זה.
ואף על פי כן, באותו מקרה עצמו פוסקת המשנה "תוכה וגבה טהור": תוך הקדרה וכל מה שמונח על גבה נשארים טהורים. הקדרה עצמה חוסמת את הטומאה מלעלות למעלה מזה.
מדוע הקדרה חוצצת?
מפני מה כך? עיין בברטנורא על המילים "תוכה וגבה טהור". הוא מסביר שהקדרה חוצצת בפני הטומאה, "ומצלת עם דפנות האוהל", היא מצילה בשיתוף עם דופנות האוהל. אבל מה הכוונה שהכלי מציל בשיתוף עם אותן דופנות?
העלה בזיכרונך את הכלל של גוד אסיק. השימוש המצוי בו הוא בהלכות סוכה: מחיצה בגובה עשרה טפחים נחשבת כאילו המשיכה ועלתה עד הסכך, והרווח הפנוי שמעליה, רחב כדי שיעוף בו עוף או שיקפוץ בו גדי, אינו מעכב כלל. כלומר, לכמה הלכות אנו מתייחסים למחיצה כאילו עלתה למעלה גם כשבפועל היא נפסקת באמצע.
כך גם בקדרה שלנו. ההלכה רואה את דופנותיה כאילו הן ממשיכות ועולות עד הארובה, שם הן פוגשות את תקרת הבית. החיבור התיאורטי הזה הוא שנותן לכלי את הכוח לשמש חציצה ולעצור את הטומאה. הקדרה הזו לבדה לא היתה יכולה לעכב את הטומאה כלל; היא עושה זאת בשיתוף עם דופנות האוהל, וזו בדיוק כוונת הברטנורא. לפיכך, אף שהשטח מתחת לכלי טמא, הטומאה אינה נכנסת לתוך הכלי, וקל וחומר שאין נטמא מה שעל גבו. התוספות יום טוב כאן מאריך יותר בעניין: אילו כלים חוצצים בפני הטומאה ואילו אינם חוצצים, באיזה כלי מדובר, והאם הוא מקבל טומאה. אבל היסוד הוא כמו שתואר.
ההלכה השלישית: טומאה בתוך הכלי המוגבה או על גבו
הטעם: טומאה שנמצאת בתוך הכלי או מונחת על גבו בוקעת ויורדת ישר למטה. משירדה לשטח שמתחת לקדרה, ושטח זה הוא אוהל בפני עצמו מחמת אותו טפח של רווח, היא מתפשטת מכאן לצדדים לכל שאר הבית. בהעמדה כזו אין הכלי מציל דבר.
הטעם הוא שטומאה שבתוך הקדרה או על גבה בוקעת ויורדת, היא חותכת דרכה ישר למטה. וכיוון שירדה לחלל שמתחת לקדרה, וחלל זה אוהל הוא בפני עצמו מפני שהקדרה גבוהה טפח, הטומאה מתפשטת לצדדים לכל שאר הבית. בצירוף הזה אין הקדרה מצילה כלום.
חזרה
נעבור על הדברים. בית שיש ארובה בתקרתו, וקדרה מונחת על הרצפה תחתיה, והכלי קטן מן הפתח, כך שאם יגביהו אותו יעבור דרך הארובה בלי לגעת בשפתותיה.
- כשהכלי מונח ממש על הרצפה, טומאה שנמצאת תחתיו, בתוכו או על גבו בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת בלבד, וכל מה שבצדדים נשאר טהור.
- כשהכלי עומד בגובה טפח, השטח שתחתיו הוא אוהל המצטרף לבית. לפיכך טומאה שתחת הכלי או בכל מקום בבית מטמאה כל כלי שתחת הכלי וכל כלי שבבית. ואף על פי כן תוכו ומה שעל גבו נשארים טהורים, שהרי הכלי, שרואים אותו כאילו עלה למעלה ופגש את התקרה, חוצץ בפני הטומאה.
- ואם הטומאה בתוך הכלי המוגבה או על גבו, אין דבר נמלט: הטומאה בוקעת ויורדת לחלל שמתחתיו, ומאותו אוהל של טפח היא מתפשטת בכל הבית.
הערה לסיום. נעזרנו בגוד אסיק, וציירנו מחיצה הנמשכת למעלה. יש גם כנגדו גוד אחית, ציור של מחיצה הנמשכת למטה, ויש הלומדים את המקרה שלנו בדיוק בדרך זו: במקום להמשיך את הכלי למעלה עד התקרה, אנו מורידים את התקרה שמסביב לפתח למטה, גוד אחית, עד שהיא מגיעה לכלי. באיזה ציור שתבחר, הכלי העולה או התקרה היורדת, טומאה שמתחת לקדרה נמנעת מלעלות למעלה מזה. זו סוגיה געשמאקע באמת, כזו שאפשר לשקוד עליה שעות.