אהלות, פרק ט, משנה ה. הפרק כולו עוסק בכוורת המונחת בפתח הבית, כך שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. השאלה שהפרק חוזר ושואל שוב ושוב היא מה קורה כשמניחים כזית מן המת במקום זה או במקום אחר: מה נטמא, מה נשאר טהור, והאם הטומאה עוברת מן החוץ אל תוך הבית או מן הבית אל תוך הכוורת.
עד כה כל מקרה ומקרה בפרק הניח מצב אחד מסוים: פי הכוורת, כלומר פתחה, פונה כלפי חוץ, ואחוריה או שוליה הסתומים פונים כלפי פנים הבית. משנתנו הופכת עכשיו את הכוורת. וכדאי לדעת מראש מה עומד לבוא: המשניות הבאות עתידות לחזור על המקרים הקודמים כמעט מילה במילה. אין זו חזרה ממש, אבל קרוב לכך מאוד. הכל נאמר שוב, וכל טעם השנייה הוא שכיוון הכוורת התהפך, ועם ההיפוך הזה יוצאת פה ושם הלכה אחרת.
המשנה פותחת בשאלה על כל מה שקדם לה: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?" באיזה מצב נאמרו כל אותן הלכות קודמות? והתשובה: "בִּזְמַן שֶׁפִּיהָ לַחוּץ", לא נאמרו אלא בכוורת שפתחה פונה מן הבית והלאה, כלפי רשות הרבים, ושוליה הסתומים כלפי פנים.
"הָיָה פִיהָ לִפְנִים", אבל אם הכוורת מונחת ופיה פונה כלפי פנים, ולא סתם פונה פנימה אלא פתוחה ממש אל תוך הבית עצמו, ואחוריה או שוליה כלפי חוץ, יש לפנינו מערכת הלכות חדשה לבחון. בכל שאר הפרטים זו אותה כוורת ממש שתוארה בראש הפרק: מצבה, וכן העובדה שאינה גבוהה טפח מן הארץ, הם בדיוק כשהיו. הדבר היחיד שהשתנה הוא לאיזה צד היא מופנית. ולכן אין לצפות שהכל ישתנה בעקבות זה.
נעיין בכזית מן המת שנמצא בחלק החוץ, בין שהונח "נָתַן תַּחְתָּיו", מתחת לכוורת, ובין "אוֹ עַל גַּבָּיו", מונח על גבה מלמעלה. במקרה זה ההלכה זהה לגמרי למה שלמדנו בכוורת שפיה לצד האחר. "כֹּל שֶׁכְּנֶגֶד הַכַּזַּיִת, תַּחְתָּיו וְגַבָּיו, טָמֵא": כל מה שנמצא בקו ישר כנגד אותו כזית מקבל טומאה, וזה לשני הכיוונים. אם הכזית מלמעלה וכלי מונח כנגדו ממש מלמטה, או שהכזית מלמטה וכלי מונח כנגדו ממש מלמעלה, אותו כלי טמא.
ומדוע אין הכוורת חוצצת בפניו? מפני שהכוורת כלי היא, וכלי אינו אוהל. אין בכוחו להפסיק ולעצור את הטומאה. מה שיש בכוחו הוא להציל את מה שנמצא בתוכו, ולפיכך "תּוֹכוֹ טָהוֹר": כל מה שבתוך הכוורת נשאר טהור, אף אם הוא מונח ממש על גבי הכזית, וקל וחומר אם הכזית מתחתיו.
"וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַכַּזַּיִת, טָהוֹר": כל דבר שאינו מכוון כנגד הכזית טהור. אם הכזית מתחת לכוורת ואכן יש כלי מונח על גבה, אלא שהוא מוסט מעט לצד ואינו בקו ישר עם הכזית, אותו כלי נשאר טהור. וכן "וְהַבַּיִת טָהוֹר": הבית וכל אשר בו נשארים טהורים, שהרי הטומאה בחוץ ואינה נכנסת פנימה. עד כאן, אם כן, לא נשתנה דבר ממה שהיינו אומרים קודם, אף שהכוורת מופנית עכשיו לצד האחר.
אגב, נקודה שכדאי להדגישה כאן, ואפשר שהיה ראוי להדגישה יותר בראש הפרק. הכוורת עצמה טהורה, כלומר אינה מקבלת טומאה, מחמת גודלה: היא מחזיקה ארבעים סאה בלח וכוריים ביבש, וכלי שמחזיק שיעור כזה אינו מקבל טומאה. אבל אין לערב שני עניינים נפרדים. העובדה שאינה מקבלת טומאה אינה עושה אותה אוהל. מאחר שזו כוורת העומדת לשימושה, דינה נשאר דין כלי, ומשום שהיא כלי דווקא אין בכוחה לחצוץ בפני הטומאה העוברת דרכה.
וממשיכה המשנה: "בְּתוֹכוֹ אוֹ בַּבַּיִת, הַכֹּל טָמֵא". אם הכזית מונח בתוך הכוורת עצמה, או בכל מקום שבבית, הכל נטמא.
וכאן הגענו סוף סוף להלכה האחת היוצאת אחרת מחמת היפוך הכיוון. קודם לכן, כשהפתח פונה כלפי רשות הרבים, אמרנו שטומאה שבתוך הבית מטמאה את הבית בלבד, והכוורת ומה שבתוכה נשארים טהורים, שהרי כל מה שהכוורת מפנה אל הבית הוא שוליה הסתומים. עכשיו המצב הפוך: הכוורת פתוחה ישירות אל תוך הבית. ממילא טומאה שבבית מתפשטת אל הכל, ובכלל זה הכוורת וכל מה שבתוכה, שכן היא נכנסת דרך הפתח בלא שום מונע.
זהו כל חידושה של משנתנו: הפוך את הכוורת, וכמעט כל הלכות הפרק עומדות בעינן בדיוק כשהיו. רק במקום שבו הפתח עצמו הוא העושה את המלאכה, כלומר טומאה שבבית המגיעה אל תוך הכוורת, שם שינוי הכיוון משנה את ההלכה.