אהלות, פרק ח, משנה ה. במשך כל הפרק המשנה מסדרת את הכיסויים והסככות לדרגות. יש מהם שחשובים די הצורך להיחשב אוהל לכל דבר, ולכן הם מביאים את טומאת המת אל מה שנמצא בצד השני שלהם, וגם חוצצים בפני הטומאה שלא תעלה למעלה. אחרים נחשבים אוהל רק לאחד משני התפקידים הללו. כאן אנו מגיעים לקבוצה האחרונה והנמוכה שבכולן: "אלו לא מביאין ולא חוצצין", אלו אינם מביאים טומאה למה שתחתיהם, ואף אינם חוצצים לעצור את הטומאה.
זרעים וירקות המחוברים לקרקע
הרשימה נפתחת בשני דברים, "הזרעים והירקות". בעניין זרעים כותב התפארת ישראל שהכוונה לצמחים שגדלים לצורך הזרעים עצמם ולא לצורך העלים, כעין גרעיני חמניות. והירקות שמדובר בהם כאן הם אלו שנאמר עליהם "המחוברים לקרקע", שעדיין שתולים וגדלים באדמה ולא נתלשו.
ועל זה מוסיפה המשנה תנאי, "חוץ מן הירקות שמנו", למעט אותם ירקות מסוימים שנמנו במשנה הראשונה של פרקנו. אלו היו האירוס והקיסום, ירקות חמור ודלעת יונית, ושם הופיעו בין הדברים שגם מביאים טומאה וגם חוצצים. ייחודם בכך שעליהם רחבים במיוחד והם מתקיימים כל השנה כולה. מפני שהם מתקיימים, ומפני שעלה אחד יכול להגיע לשיעור טפח על טפח, רואים אותם כקבועים במקומם וחשובים די הצורך להיקרא אוהל.
ביבול של משנתנו אין אף אחת משתי המעלות. עליו נושרים עם בוא הקיץ, ואין בו שום קיום. הסבר שני להבדל: הצמחים של המשנה הראשונה עומדים בחוזקה ואינם נעים, ואילו ירקות אלו נדחפים מכל רוח מצויה, וכל דבר שאינו מיושב במקום אחד אינו אוהל.
מה בא ללמד "המחוברים לקרקע"
מפני מה טרחה המשנה לדבר דווקא ביבול המחובר לקרקע? הברטנורא משיב בממה נפשך, סברה שסותמת את שתי האפשרויות. קח את הפירות שכבר נתלשו. אם באו במגע עם אחד משבעה משקין, הרי הם ראויים לקבל טומאה, ושום דבר שהוא עצמו מקבל טומאה אינו יכול לחצוץ בפני הטומאה. ואם לא נגע בהם משקה כלל, הרי הם בכלל אוכלין טהורין, אוכל שנשאר בטהרתו. בין כך ובין כך לא היה צריך להשמיע בהם דין. מכאן שהנידון במשנה הוא ביבול שעדיין נטוע בקרקע, והחידוש הוא שאף במצב זה אינו נעשה אוהל, או מפני שהעלים אינם מתקיימים או מפני שהצמח קלוש מדי ונע בנקל.
כיפת הברד, שלג, כפור, גליד ומלח
הבא ברשימה: "וכיפת הברד", ועמו "והשלג" ו"והכפור, והגליד והמלח". המילה כיפה פירושה גג עגול, וזו גם הסיבה שהכיפה שעל הראש נקראת כך, שצורתה כעין כיפה קטנה. לפי זה כיפת הברד היינו ברד שנצבר לצורת כיפה, וברד הוא אותו ברד שאנו מכירים ממכת ברד. פירוש שני מבין כיפה כחתיכה או כשבר של ברד. הברטנורא מוצא את שורש המילה בפסוק שאנו אומרים בתפילה בכל יום, הפסוק המתאר כיצד הקדוש ברוך הוא "משליך קרחו כפיתים", מוריד את קרחו, כביכול, בפירורים קטנים; שברי קרח כאלו נקראים כפיתים, או כיפה. (אותו פסוק פותח "הנותן שלג כצמר".)
שלג הוא שלג. ובעניין כפור, הברטנורא מדבר במים שהיו זורמים וקפאו מחמת הקור; מפרשים אחרים מתרגמים כפור, או טל שקפא. גליד היינו נהרות שקפאו, ושורשו כשורש גלידה, שאף היא מאכל קפוא. מלח הוא מלח. הקו המשותף לכל החמישה הוא שאינם מתקיימים: סוף סוף כל אחד מהם נמס או נמוח, וכל דבר שאינו עומד לשמור על צורתו שעכשיו אינו אוהל, לא להביא טומאה למה שתחתיו ולא לחצוץ בפניה.
כל שהוא בתנועה
ממשיכה המשנה: "וכן הדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום." יש שמפרשים שהראשון בבהמה המדלגת ממקום למקום והשני באדם העושה כן. ואחרים מפרשים ששני הלשונות באדם, וההבדל הוא שדולג היינו מדלג בשעה שרגל אחת נשארת נעוצה בקרקע והשנייה מורמת, ואילו קופץ היינו ששתי רגליו אינן נוגעות בקרקע.
ואחר כך "והעוף הפורח", עוף הפורח באוויר. כשעוף עובר מעל המת אינו אוהל, ולכן אינו מוליך עמו את הטומאה ואינו עומד בפניה לעצרה. וטעם אחד לכל המקרים שבקבוצה זו: הדבר אינו חדל מלנוע, ואוהל צריך שיהיה קבוע במקום אחד. למעלה בפרק למדנו על עוף שנח, שהתיישב ואינו הולך לשום מקום, ועוף כזה גם מביא טומאה וגם חוצץ.
וכן "וטלית המנפנפת", טלית המתנפנפת באוויר. תאר לעצמך שאתה עומד בחוץ ביום של רוח, ורואה את הטלית מתנפחת למעלה עד שלרגע נוצר מעליה כעין גג. אינה מביאה טומאה ואינה חוצצת, שהרי הרוח מטלטלת אותה תמיד ואינה קבועה במקומה.
וכן "וספינה שהיא שטה", ספינה השטה "על פני המים": אינה אוהל לא לכאן ולא לכאן, מפני שהיא נעה תמיד ואינה נחה בשום מקום. המפרשים מבארים את המקרה בדיוק: הטומאה נמצאת מתחת לספינה, והספינה אינה אוהל להביא את אותה טומאה לכלים המונחים תחתיה במקום אחר. אבל אם המת והכלים שניהם בתוך הספינה, הכלים כן נטמאים, שהרי לגבי חלל הספינה עצמה ודאי היא אוהל. חסרונה אינו אלא בהיותה גג על מה שתחתיה.
משנקבעו במקומם
ומוסיפה המשנה, "קשר את הספינה", אם אדם קושר את הספינה "בדבר שיכול לעמוד", בדבר חזק שיכול להעמידה, כגון שרשרת חזקה, עד שהיא עומדת ממש ואינה מיטלטלת, הרי נעשתה אוהל המתקיים, כיסוי העומד במקומו. ואם היו מת וכלים מונחים תחתיה, היא מביאה עתה את הטומאה לאותם כלים.
או "כבש אותה אבן", שהאבן כובשת "על גבי הטלית". התמונה היא של אבן המחזיקה קצה אחד של הטלית והרוח מגביהה את הקצה שכנגדו, ונעשה גג שעומד בצורתו, וטלית כזו כן מביאה את הטומאה. ולדעת אחרים מניחים אבנים על שני הקצוות שלא תתנדנד הטלית לכאן ולכאן, והרוח מגביהה את האמצע; ואותו אמצע מורם הוא האוהל המביא את הטומאה.
רבי יוסי והבית שבספינה
המשנה מסיימת במחלוקת: "רבי יוסי אומר, הבית שבספינה", בית הבנוי בספינה, "אינו מביא את הטומאה." תאר את המקרה: דירה בנויה על סיפון הספינה, ומת וכלים מתחת לספינה. לדעת רבי יוסי אין די בפסולה של הספינה עצמה; אף הבית העומד על גבי הספינה אינו מביא את טומאת המת לכלים המונחים תחת הספינה.
הברטנורא מציע דרך נוספת להבינו. בית שנבנה בספינה עומד חשוף לרוחות החזקות של הים ולכן אינו יכול לעמוד בפני רוח מצויה, רוח רגילה. משום כך, אף כשהמת והכלים נמצאים יחד בתוך אותו בית עצמו ואין כלום תחת הספינה, אין הטומאה מגיעה לכלים, שהרי מבנה שאינו יכול לעמוד בפני רוח רגילה אינו נקרא אוהל. אך אין הלכה כרבי יוסי.
הלכה קרובה לזו מצינו במסכת סוכה. אף שם למדנו שסוכה שעשוה בספינה צריכה שתוכל לעמוד בפני רוח מצויה, ושם יוצאת קולא: די בכך שתעמוד בפני רוח מצויה של יבשה, וכשרה אף אם לא היתה יכולה לעמוד בפני הרוחות שבים.
חזרה
נסכם את המשנה. אלו הם הדברים שאינם מביאים טומאה ואינם חוצצים בפניה. זרעים וירקות בשעה שהם מחוברים לקרקע, חוץ מאותם שנמנו במשנה הראשונה של הפרק, שעליהם מתקיימים כל השנה (או לפי ההסבר האחר, שעומדים בחוזקה ואינם נעים), ומשום כך נחשבים אוהל. וכן מלח, ועמו נהרות שקפאו, כפור, שלג וכיפות ברד, שכולם עתידים להימס ולכן אינם מביאים טומאה ואינם עוצרים אותה. וכן אדם העובר ממקום למקום, בין בדילוג בין בקפיצה, ועוף הפורח, וטלית המתנפנפת ברוח, וספינה השטה על המים: אין אחד מהם מביא טומאה ואין אחד מהם חוצץ, שהרי אין אחד מהם קבוע במקומו. ובספינה ביארנו שהנידון הוא במת וכלים המונחים תחת הספינה ולא במה שבתוכה. אבל משנקשרה הספינה, או שנכבשה הטלית באבן עד שהיא עומדת בצורתה, הרי היא מביאה את הטומאה, ומן הגמרא במסכת שבת אנו למדים שאף תחצוץ.