אהלות, פרק ה, משנה ה. משנתנו ממשיכה באותו מקרה שהפרק בונה והולך: בית ועליה בנויה מעליו, ובתקרה שביניהם ארובה, פתח ברצפת העליה הפתוח אל תוך הבית שמתחת. טומאת מת נמצאת למטה, והשאלה היא אם היא עולה דרך הפתח אל העליה. הניחו קדרה על גבי הפתח, והכל תלוי בדינה של אותה קדרה. עד כאן עסקנו בכלי חרס, עם כל הסתעפויותיו. כאן מציגה המשנה קדרה מסוג אחר לגמרי: כלי שאינו בר קבלת טומאה כלל.
כלים שאינם מקבלים טומאה מעולם
"היו כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה": הכלי שכיסה את הארובה נעשה מגללי בקר, או מאבן, או מאדמה שלא נצרפה בכבשן. כלים העשויים משלשת החומרים הללו עומדים מחוץ למערכת הטומאה לחלוטין; אין מקור טומאה שיכול לפעול עליהם. וכיון שאינם מקבלים טומאה לעולם, אף התקנות שתיקנו חז"ל בכליו של עם הארץ אינן חלות עליהם. כלי גללים, כלי אבן וכלי אדמה נשארים טהורים גם כשבעליהם עם הארץ.
לפיכך, כשקדרה כזו מכסה את הארובה, "הכל טהור": כל מה שבעליה נשאר בטהרתו. הקדרה משמשת מחיצה טהורה החוצה בין הטומאה שמתחת לחלל שמעל, ואף חפצים שבעליה שהיו זקוקים בדרך כלל לטבילה במקוה כדי לחזור לטהרתם, לא נפגעו כלל. שום אחת מן הבעיות שהתעוררו לגבי קדרה של חרס של עם הארץ אינה נוגעת כאן, שכן כלי כזה אינו מקבל טומאה מעיקרו.
כלי חרס שהוכשר לקודש ולחטאת
מקרה שני: "היה כלי חרס טהור לקודש ולחטאת." שוב מדובר בכלי חרס, אלא שהפעם נזהרו בטהרתו זהירות אמיתית, עד שהוא כשר לקדשים, כלומר שמותר להניח בתוכו אוכל של קודש ממש, וכשר גם "לחטאת", כלומר שהעלו אותו לדרגת הטהרה שנדרשת לפרה אדומה: מותר להניח בו את אפר הפרה האדומה, או מים שהאפר כבר נתערב בהם, או מים המיועדים לקידוש.
אם זו הקדרה המכסה את הפתח, "הכל טהור", כל מה שלמעלה טהור, וזאת אף כשהקדרה שייכת לעם הארץ. והמשנה נותנת את הטעם: "שהכל נאמנים על החטאת." לענין חטאת, והכוונה כאן לפרה אדומה, וכן לענין קדשים, הכל נאמנים. כשעם הארץ אומר לנו שכלי זה ראוי להניח בו הקדש, או שהוא ראוי להניח בו את אפר הפרה האדומה ומימיה, אנו מקבלים את דבריו. חז"ל, כשתיקנו את תקנתם בכליו של עם הארץ, לא פרשו אותה על כלים שהוכשרו לקדשים או לפרה אדומה, אף שהכלים הללו נמצאים ברשותו.
הטעם המשותף
המשנה חותמת בכלל אחד המסביר את כל המקרים שנמנו: "מפני שהכלים טהורין", הכלים שבהם עסקנו טהורים. כלי אבן, כלי גללים וכלי אדמה שלא נצרפה טהורים מטעם פשוט, שאין הטומאה נאחזת בהם כלל, "וכלי חרס טהורין", וכלי החרס שהוכשרו בהכשר המיוחד הזה עומדים בטהרתם אף כשבעליהם עם הארץ.
אחר כך באה הלשון "ומצילין עם דפנות האהל" (ויש נוסחאות אם התיבה פותחת בוי"ו או לא). כפשוטו, הכלים מצילים יחד עם מחיצות האהל. והכוונה היא שכלי טהור מסוג זה עוצר את הטומאה רק בשעה שהוא משמש כחלק מן האהל. אמנם הקדרה שלנו אינה מחיצה, אך היא נבלעה במבנה: היא נתונה בתקרת הבית התחתון, שהיא גם רצפת העליה, ומתוך כך היא חוסמת את החלל העליון מפני הטומאה שלמטה. כלי טהור העומד בפני עצמו, שאינו משולב באהל, אינו עוצר את הטומאה עצירה שלמה כזו, וזה, בעזרת השם יתברך, נושא המשנה הבאה.
מדוע עם הארץ נאמן על הקדשים
לפני החזרה, שאלה אחת דוחקת. אם עם הארץ מבטיח לי שקדרת החול שלו טהורה, איני סומך על דבריו. אך יאמר לי שכלי מאותו סוג עצמו ראוי להקדש, שמותר להניח בו בשר של קרבן שלמים, או, ומפליא מזה, שהוא ראוי להכיל את אפר הפרה האדומה או את מימיה, ודבריו מתקבלים. היכן ההגיון בזה?
התשובה נעוצה בדרך שבה שקלו חז"ל את גזירותיהם. כשתיקנו גזירה, מדדו את תוצאותיה ואת אופן התנהלותה למעשה; חז"ל היו תמיד עשרה צעדים קדימה. די היה קשה לאמר לעם הארץ שכליו נחשבים טמאים, ואף על פי כן לא היתה ברירה. אבל אם היו מוסיפים ומכריזים שאינו נאמן בעניני הקדש ואינו נאמן בעניני פרה אדומה, התגובה היתה צפויה: היה אומר שיתרחק מבית המקדש כליל, יבנה לו במה ומזבח לעצמו, ויביא שם את קרבנותיו. כל בעיה שעלולה לצמוח מטומאת כליו, אין לה שיעור לעומת חורבן כזה.
לכן ידעו חז"ל בדיוק היכן אפשר להטיל גזירה והיכן אי אפשר. כאן ראו שאין להם ברירה אלא להאמין לעמי הארצות, ולהראות להם בגלוי שבתחום ההקדש והפרה האדומה דבריהם נאמנים.
חזרה
- בית ועליה מעליו וארובה פתוחה ביניהם, וטומאת מת בבית שמתחת.
- קדרה של גללים, של אבן או של אדמה שלא נצרפה שהונחה על הארובה: אינה מקבלת טומאה, ולכן היא טהורה אף אצל עם הארץ, וכל מה שבעליה טהור.
- כלי חרס שהוכשר להיות טהור לקדשים ולחטאת: אף הוא משאיר את כל שלמעלה בטהרה, גם אם הוא של עם הארץ, שהכל נאמנים על החטאת.
- הטעם בשני המקרים: הכלים טהורים, וכלי טהור מציל כשהוא משמש יחד עם מבנה האהל.
- גזירת חז"ל בכליו של עם הארץ לא הוחלה על קדשים ועל פרה אדומה, כדי שלא יידחה אדם מבית המקדש.