אהלות, פרק ג', משנה ה'. המשנה חוזרת לנושא שכבר הוצג קודם לכן במסכת, וכעת היא מבקשת הגדרה מדויקת: "איזהו דם תבוסה?" מהו בדיוק אותו דם של מיתה שחכמים קבעו שהוא מטמא באוהל?
רקע וחזרה
למדנו כבר במסכת, בפרק ב' משנה ב', שרביעית דם תבוסה מביאה לידי טומאת אוהל בדיוק כשם שרביעית מדמו של המת מטמאת. אלא שאין השתיים שוות: כשרביעית שלמה יצאה מן הגוף לאחר פטירתו של האדם, הטומאה היא מדאורייתא. ואילו דם תבוסה, שחלק ממנו יצא ממנו בעודו חי וחלק יצא ממנו לאחר שיצאה נשמתו, אינו מטמא אלא מדרבנן.
המילה "תבוסה" עצמה לקוחה מן הפסוק ביחזקאל, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך", המתאר אדם המתגולל בדמו. בהקשרו שם מדבר הפסוק בדמו של תינוק שזה עתה נולד, והוא מסתיים במילים "בדמייך חיי", שחכמים דרשו אותן כרמז לדם פסח ולדם מילה. ואף על פי כן, מלשון אותו פסוק נגזר שמו של הדם הנקווה סביב האדם בשעת מיתתו.
שיטת רבי עקיבא
ומכאן לפרטים. המקרה שבמשנה הוא "שמינית בחייו ושמינית במותו". שמינית היא אחד חלקי שמונה מן הלוג, ומאחר שרביעית הלוג עומדת בערך על שלוש עד חמש אונקיות, יוצא ששמינית היא בדיוק חצי רביעית. תאר לעצמך אפוא חצי רביעית שיצאה מן האדם בחייו וחצי רביעית נוספת שיצאה ממנו לאחר מותו, ושתיהן התערבו יחד לרביעית שלמה. רביעית כזו, מלמדת המשנה, נחשבת דם תבוסה ומטמאה מדרבנן. כך היא דעת רבי עקיבא.
שים לב עד היכן מגיע רבי עקיבא. ברור שאין כאן רביעית שלמה שיצאה לאחר המיתה, שהרי חלק ממה שמונח לפנינו יצא מן הגוף בחיי האדם. ובכל זאת, מאחר שרביעית שלמה מונחת עתה לפנינו, קורא לה רבי עקיבא דם תבוסה המטמא באוהל. אלא שהוא מעמיד רף תחתון: לא פחות ממחצית השיעור, שמינית שלמה, צריכה הייתה לצאת לאחר הפטירה. אם הכמות שיצאה ממנו בחייו עולה על שמינית, שוב אין זה דם תבוסה.
שיטת רבי ישמעאל
רבי ישמעאל חולק. לדעתו, כל עוד לא יצאה רביעית שלמה לאחר המיתה, אין כאן דבר שאפשר לקרוא לו דם תבוסה. ובאיזה מקרה מדובר לשיטתו? רביעית שלמה יצאה מן האדם בחייו, ורביעית שלמה נוספת יצאה ממנו במותו. "וניטל מזה ומזה רביעית": שתי הרביעיות התערבו, ומתוך התערובת ניטלה רביעית. זהו, לדעת רבי ישמעאל, דם תבוסה.
שיטת רבי אלעזר ברבי יהודה
רבי אלעזר ברבי יהודה דוחה את שני המקרים הקודמים: "זה וזה כמים", שניהם אינם אלא מים בעלמא. אין הם מטמאים, שכן לא בזה ולא בזה יש רביעית שלמה שמקורה במת.
ומה נחשב לדעתו דם תבוסה? צלוב, אדם תלוי, "שדמו שותת", שדמו נוזל בקילוח, ונמצאה רביעית דם על הקרקע תחתיו. דם כזה טמא, משני טעמים. ראשית, בהחלט ייתכן שכל הרביעית יצאה לאחר מיתה. שנית, אף אם אין הדבר כן, ברור לנו בלא ספק שמעורב שם דם שיצא לאחר המיתה, ולו טיפה אחת.
במילים אחרות, רבי אלעזר ברבי יהודה דורש שני תנאים כדי שתחול תקנת חכמים של דם תבוסה. האחד, שיהיה אפשרי ממש שכל הרביעית יצאה לאחר המיתה. השני, שנדע בוודאות שלפחות טיפה אחת שבתוכה יצאה לאחר המיתה. וכשאתה מחפש מקרה שבו מתקיימים שני התנאים, המקרה היחיד שתמצא הוא הצלוב שדמו שותת ויורד.
מדוע דווקא צלוב
המשנה מעמידה את ההבדל בגלוי: "אבל המת", מת רגיל המונח על הרצפה או על המיטה, שדמו דרכו "שדמו מנטף", מטפטף טיפה אחר טיפה ואינו קולח בקילוח, אם נמצאה תחתיו רביעית דם, הרי הוא טהור.
לכאורה הדבר תמוה. גם כאן יש בוודאי טיפת דם שיצאה לאחר המיתה, וגם כאן ייתכן שרביעית שלמה יצאה לאחר המיתה, ונמצא ששני התנאים מתקיימים. אלא שהתשובה נעוצה באופן יציאת הדם. ייתכן מאוד שהדם שיצא בחייו נפל תחילה ויצר שלולית על הקרקע, וכל טיפה שאחריה, ובכללן הטיפות שיצאו מן הגוף לאחר פטירתו, נופלת אחת אחת לתוך אותה שלולית קיימת ובטלה בה. ומבחינה הלכתית, מששה טיפה בטלה, רואים אותה כאילו אינה, ונמצא שאין בידינו דם שיצא לאחר המיתה. אילו היה הדם נשפך בקילוח בבת אחת, לא היה כאן ביטול; אבל בטיפה אחר טיפה, הביטול חל.
רבי יהודה הופך את הדין
רבי יהודה סובר בדיוק להפך בשני הצדדים. "השותת", שהדם נשפך מפני שהאדם היה תלוי, טהור. מדוע? מפני שאין לנו דרך לדעת שהדם שיצא לאחר המיתה אכן הגיע לקרקע. ייתכן בהחלט שנשאר על העץ שהיה תלוי בו, ובדם שנמצא למטה אין דבר שיצא מן הגוף לאחר המיתה.
ואילו "המנטף", שהמת מוטל על המיטה והדם מטפטף למטה, טמא, שהרי כל מה שיצא מן הגוף נפל שם ממש על הרצפה. וטענת הביטול אינה מטרידה את רבי יהודה כלל, שכן הוא סובר אין דם מבטל דם: לעולם אין דם בטל בדם.
אין זו עמדה שרבי יהודה מצמצם אותה לדם בלבד. אנו פוגשים אותה במסכת זבחים ובמקומות נוספים: כללו הוא מין במינו אינו בטל, שאין דבר בטל לעולם בתוך מינו. חלב שנשפך למרק עוף יכול להתבטל; חלב שנשפך לתוך חלב אינו מתבטל.
ביאור הר"ן
סברתו של רבי יהודה מבוארת בדברי הר"ן בנדרים. הביטול, הוא מסביר, זקוק לצד המתנגד, לגורם מנוגד. דמיין כלי מלא צבע כחול, ובעזרת טפטפת אתה מוסיף לתוכו טיפה אחת נוספת של צבע כחול. האם יעלה על הדעת לומר שהטיפה שהוספת חדלה מלהתקיים? ודאי שלא: שקול היטב את תכולת הכלי, ואותה טיפה נוספת נמצאת שם במלואה. וכעת הפל טיפה אחת של צבע לבן לתוך אותו כלי של כחול. לכל דבר ועניין הלבן כלה; חפש כמה שתרצה ולא תמצא צבע לבן. ומאחר שהביטול מצריך דבר שיעמוד כנגדו, מין במינו, לדעת רבי יהודה, לעולם אינו בטל.
סיכום
מדאורייתא, דמו של מת מטמא רק כשיצאה רביעית שלמה לאחר המיתה. דם תבוסה, דם שחלקו יצא לפני המיתה וחלקו לאחריה, אינו מטמא אלא מדרבנן, והמשנה מביאה שלוש דעות מהו:
- רבי עקיבא: שמינית (חצי רביעית) יצאה בחייו ושמינית יצאה לאחר פטירתו; יחד הן מצטרפות לרביעית, וזהו דם תבוסה המטמא מדרבנן.
- רבי ישמעאל: בלא רביעית שלמה שיצאה לאחר המיתה אין דם תבוסה. המקרה שלו: רביעית שלמה מחייו ורביעית שלמה מלאחר פטירתו שהתערבו זו בזו, וניטלה מהן רביעית.
- רבי אלעזר ברבי יהודה: שני המקרים הללו כמים הם וטהורים. הוא דורש שני תנאים: שיהיה אפשרי שרביעית שלמה יצאה לאחר המיתה, ושנדע בוודאות שלפחות טיפה אחת שברביעית יצאה לאחר המיתה. צירוף זה קיים רק בצלוב, שדמו שותת ויורד. במת רגיל הדם מנטף, וכל טיפה הנופלת לתוך שלולית הדם שיצאה בחייו בטלה בה, ונמצא שמבחינה הלכתית אין לפנינו דם שלאחר המיתה.
רבי יהודה הופך את כל ההלכה. בצלוב הוא מטהר, מחמת האפשרות שהדם שיצא מן הגוף לאחר המיתה נשאר על העץ ולא הגיע כלל לקרקע. ואילו במת שאינו תלוי, כל טיפת דם שיצאה ממנו מונחת לפנינו ממש, וטענת הביטול אינה מזיזה אותו כמלוא הנימה, שכן כללו הוא שמין במינו לעולם אינו בטל.