אהלות, פרק ב, משנה ה. פרקנו עוסק בדברים השונים המטמאים בטומאת מת ובשיעורים שקבעו חכמים לכל אחד ואחד. משנה זו מקבצת קבוצה מהם יחד ומלמדת עליהם כלל אחד: אין הם מטמאים אלא כשהשיעור שלם. חסר מהם מעט, ולא נשאר דבר שיטמא.
המשנה פותחת: "אלו מטמאין בטומאת מת", אלו הם הדברים המטמאים בטומאת מת, "ואם חסרו, טהורין", אבל אם חסרו, שהלך חלק מן השיעור ואין השיעור שלם, הרי הם טהורים. ואחר כך באה הרשימה.
הרשימה
- "כזית בשר מן המת": כזית בשר מגופו של המת.
- "כזית נצל": כזית נצל, הוא הליחה הנוזלת מבשרו של המת בשעה שהוא מתעכל.
- "מלא תרווד רקב": מלוא כף גדולה של רקב, האבק היבש שמשאיר אחריו מת שנרקב.
- "רביעית דם": רביעית הלוג של דם מן המת.
- "ועצם כשעורה": חתיכת עצם בגודל גרעין שעורה.
- "ואבר מן החי שחסר עצמו": אבר שנחתך מאדם חי שעצמו אינו שלם.
ומדוע דווקא כזית בשר, ומדוע דווקא רביעית דם? הברטנורא מביא את דברי חז"ל. שני השיעורים הללו נלמדים מראשית בריאתו של האדם: בשעה שהעובר מתחיל להתרקם, גופו בשיעור כזית ויש בו רביעית דם. ריקום זה הוא הדבר הקטן ביותר שאפשר לקרוא לו אדם, והוא הקובע את השיעור לטומאת מת. וכדאי לזכור עד כמה כזית הוא שיעור קטן; כל מי שהביט פעם בזית יודע שאין מדובר בהרבה.
אבר מן החי
המקרה האחרון ברשימה שונה באופיו. אבר מן החי הוא אבר שלם שנתלש מגופו של אדם חי, ואבר כזה מטמא אף שהאדם עצמו חי וקיים. אלא שהאבר צריך להיות שלם כדי שיהיה לו דין זה. לכן אומרת המשנה "שחסר עצמו": אם חסרה חתיכה מעצמו, האבר טהור.
הברטנורא מחדד את הדבר. אף האבר הגדול שבגוף, אם חסר חלק מעצמו, שוב אינו מטמא כאבר מן החי. אבל חסרון בבשר אינו כן. אבר שחסר מקצת בשרו נשאר בדינו ומטמא, ורק אם נשתייר בו בשר מעט כל כך שאין בו כדי "להעלות ארוכה", כלומר שאין בבשר די כדי שהאבר היה מחלים אילו נשאר מחובר לגוף החי, אז בטלה טומאתו.
החוט העובר בכל המשנה הוא שהשיעור שקבעו חכמים הוא יחידה שלמה; אין זו כמות שאפשר לגרוע ממנה והיא עוד תעמוד בדינה. כזית בשר, כזית נצל, מלוא תרווד רקב, רביעית דם, עצם כשעורה, אבר שלם מן החי: כל אחד מטמא בשעה שהוא שלם, וכל אחד טהור מן הרגע שהוא חסר.