אהלות, פרק י"ז, משנה ה. הנושא שלפנינו הוא שדה המטמאה אף שאין בידינו להצביע על מקום מסוים שבה. ידוע לנו שיש קבר באיזה מקום בשדה הזו, אלא שמקומו המדויק נאבד מאיתנו. שדה כזו היא בית הפרס, וכל ההולך בה צריך לחשוש שאולי ברגע זה ממש הוא עושה אוהל על המת. המשנה מוסיפה על הקושי הזה עוד צעד אחד, ואחר כך עוברת לעניין שני: כמה עפר טמא צריך כדי שתהיה כאן טומאה בכלל.
קבר שאבד בשדה, ובית שנבנה מעליו
המשנה פותחת: "קבר בתוכה", יש קבר בשדה זו. וכיוון שאין אנו יודעים היכן הוא מונח, כל השטח נידון בחשש. פרש אדם אוהל בכל מקום שבשדה כזו, כל האוהל טמא, שהרי מי יבטיח לו שלא נטה אותו ממש מעל הקבר?
והמעשה מסתבך יותר. "ובנה בה בית", בעל הקרקע בנה בית על אדמה זו, ולא קומה אחת בלבד: "ועלייה על גביו", עלייה הנשענת עליו מלמעלה. עלינו אפוא לחשוש שהקבר שאין איש זוכר את מקומו מונח תחת המבנה הזה, כשדירה נמצאת מעליו ממש וקומה שנייה מעליה.
התרחק מעט ודמיין את הבניין מבחוץ. לקומה התחתונה יש פתח בחזית. אף לעלייה יש פתח, שמגיעים אליו בסולם, במדרגות, במרפסת, כפי שיזדמן. וכל הלכת המשנה תלויה כולה באופן שבו שני הפתחים הללו מכוונים זה לזה.
המשנה פוסקת: "אם היתה פתחה", אם היה הפתח "של עלייה", של העלייה, "מכוון כנגד", מכוון בדיוק כנגד "פתחו של בית", פתחה של הדירה שתחתיה, כך שאדם העומד בפתח העליון ומשפיל את עיניו למטה מוצא את הפתח התחתון בדיוק תחתיו, ההלכה היא "עלייה טהורה": הקומה השנייה נשארת טהורה.
ומה הטעם? עבור על האפשרויות. ייתכן שהקבר הנשכח מונח תחת גופה של הקומה התחתונה (במשנה זו "בית" הוא הקומה התחתונה). אם כן, תקרתה של אותה קומה חופה על מקום הקבורה, וחיפוי כזה כובש את הטומאה תחתיו ואין היא יכולה לעלות לקומה שמעליה. ולחלופין ייתכן שהטומאה כבושה תחת הפתח התחתון. אף היא חסומה, שהרי המשקוף, הקורה העוברת מעל פתחה של הקומה התחתונה, הוא אוהל הנטוי מעל מקום הקבורה ומעכב את עליית הטומאה. בין כך ובין כך העלייה יוצאת נקייה.
"ואם לאו, עלייה טמאה": כשאין שני הפתחים מכוונים זה לזה, אלא זה נטוי לצד אחד וזה לצד שכנגדו, אף העלייה מקבלת טומאה. וכך החשש: אפשר שהקבר נמצא תחת אחד מכותלי הדירה התחתונה, במקום שנופל בדיוק תחת מקומו של פתח העלייה. על הכותל אין דבר מאהיל, ולפיכך הטומאה עולה בלי עיכוב עד שהיא מגיעה למשקוף פתחה של העלייה. אותה קורה נעשית אוהל הפרוש מעליה, מכניסה את הטומאה דרך הפתח ומפזרת אותה בכל העלייה.
עפר בית הפרס ועפר חוץ לארץ
עתה פונה המשנה לעניין אחר: עפר שהוא עצמו טמא. יש עפר בית הפרס, אדמה שנלקחה משדה כזו, ויש עפר חוץ לארץ, אדמה שהובאה מחוץ לארץ ישראל, שאף עליה גזרו חז"ל טומאה. שתיהן טומאה מאותו סוג, טומאה מדרבנן. וגם טומאת ארץ העמים וגם טומאת בית הפרס מטמאות במגע, בנגיעה בעפר, ובמשא, בנשיאתו אף בלא נגיעה.
המקרה שהמשנה מתארת הוא "שבא בירק", עפר שנמצא דבוק בירק. אפשר שאדם קטף ירקות שגדלו בשדה שאבד בה קבר. או דמיין אורח שבא מחוץ לארץ ומביא לדודו מנחה של ירק טרי, והדוד מסתכל ונאנח: גושי עפר עדיין דבוקים סביב השורשים, אותה אדמה עצמה שבה גדלו הירקות.
פסקו של רבי אליעזר: "מצטרפין", מעט העפר הדבוק בקלחים השונים מצטרף זה לזה כדי להשלים לשיעור "כחותם המרצופין". חותם הוא סימן חתימה, ומרצוף הוא שק משא. הברטנורא מתאר שק עור גדול שבו היו מעבירים סחורה ממקום למקום, והיו סוגרים אותו בחותם של טיט. לחתימת שק כזה היה צריך חתיכת עפר או טיט בשיעור קבוע, ואותה חתיכה היא השיעור שמדובר בו כאן. ובענייננו: בכל קלח יש בעיקרו גוש קטן בלבד, פחות מכשיעור, אבל משנאספו הקלחים לאגודה אחת מצטרפים הגושים יחד לשיעור הדרוש לחתימת מרצוף. אלו "דברי רבי אליעזר".
וחכמים חולקים: "וחכמים אומרים", דורשים הם "עד שיהא במקום אחד", שיהיה במקום אחד עפר בשיעור "כחותם המרצופין". לדעתם אין די בצירוף מעט מכאן ומעט מכאן. אלא אם כן יש במקום אחד עפר כשיעור חותם של שק משא, אין כאן טומאה כלל; ועפר שנאסף ממקומות שונים אינו מצטרף.
ראייתו של רבי יהודה
"אמר רבי יהודה", רבי יהודה מביא מעשה: "מעשה שאיגרות באות", איגרות היו באות "ממדינת הים", מעבר לים, "לבני כהנים גדולים", אל בניהם של כהנים גדולים. ונקל לשער מדוע הגיע אליהם דואר כה רב: מן הסתם קיוו הכותבים שהבנים יביאו את בקשותיהם לפני אבותיהם ויזכו לברכה. כל איגרת כזו הייתה נחתמת בחותם של טיט, והטיט הוא עפר, ועפר זה בא מחוץ לארץ.
"והיה בהם כסאה וכסאתיים חותמות". כל אותם חותמות יחד הגיעו לסאה של טיט, ואולי סאתיים. "ולא חשו להם חכמים", לא חששו חכמים "משום טומאה". וראה מי טיפל בדואר הזה: כהנים, שהטומאה עניין חמור מאוד אצלם. ומדוע אין כאן חשש? מפני שהשיעור צריך להימצא במקום אחד. הטיט שעל איגרת אחת אינו מגיע כלל לשיעור הדרוש לחתימת שק של מהלכי דרכים, ואף אם תצבור את כל החותמות לתל אחד עד שיהיו בהם סאה או סאתיים, לא ישתנה דבר, שהרי אינם מונחים יחד במקום אחד. מעשהו של רבי יהודה משמש אפוא ראיה לדברי חכמים כנגד רבי אליעזר: העפר צריך להיות במקום אחד, ואין מקבצים אותו מפירורים מפוזרים.
חזרה על המשנה
נעבור על המשנה שוב. יש שדה שאבד בה קבר. עפרה מטמא במגע ובמשא, והשדה עצמה, המאהיל עליה נטמא, שהרי מקומו של הקבר אינו ידוע לנו. פרש אדם אוהל בכל מקום שבשדה זו, כל האוהל טמא: מה ערובה יש לו שלא נטה אותו ממש מעל מקום הקבורה?
ועתה שקול מבנה של קבע ולא אוהל: דירה, ואף היא שתי קומות, בית ועלייה על גביו. כשפתח העלייה ופתח הבית עומדים זה על גב זה, הקומה השנייה טהורה, שאף אם יימצא הקבר תחת הפתח התחתון, משקופו של אותו פתח נעשה אוהל וכובש את הטומאה למטה. וכשאין שני הפתחים מכוונים, זה נטוי לצד זה וזה לצד אחר, אף העלייה נטמאת, שיש לחשוש שפתחה של הקומה השנייה עומד בדיוק מעל הטומאה שלמטה. הטומאה עולה, מגיעה למשקוף הפתח העליון, ואותה קורה נעשית אוהל המכניס את הטומאה לחדר העליון.
ולסוף למדנו את עפר בית הפרס ואת עפר ארץ העמים. שניהם מטמאים במגע ובמשא, והשיעור הוא כדי לחתום שק של מהלכי דרכים, אותו שק עור מיוחד שבו היו נושאים את חפציהם בדרך. ומה באדם שבא ובידו אגודת ירק ועפר דבוק בקצות הקלחים? רבי אליעזר מחמיר: העפר שעל ירק אחד מצטרף לעפר שעל חברו, ומשהגיע הסך הכול לשיעור כחותם המרצופין, יש כאן טומאה. וחכמים חולקים ודורשים שיעור שלם במקום אחד בלא צירוף. ורבי יהודה הביא את ראייתו: איגרות היו באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים, חתומות בחותמות של טיט, ואם תצרף את כל הטיט הזה יהיה בו הרבה, סאה או סאתיים, ומעולם לא חששו שהכהנים נטמאים בהם. ומשום כך בדיוק: באף מקום אחד לא היה עפר טמא כשיעור.