אהלות, פרק י"ד, משנה ה. הפרק כולו עוסק בזיז, בליטה או מדף היוצאים מן הכותל, ובשאלה מתי זיז כזה נחשב אוהל גמור, המאהיל על הטומאה שתחתיו וחוצץ בפניה מלעלות. משנתנו מרחיבה את הדיון עוד צעד ומביאה מקרה של שני זיזין כאלה, זה על גבי זה, ושואלת מה הדין כשהטומאה נמצאת תחתיהם, ביניהם או על גביהם.
המקרה: שני זיזין מכוונים זה כנגד זה
המשנה פותחת: "שני זיזין זה על גבי זה" - שתי בליטות היוצאות מן הכותל, האחת למעלה מן השנייה, ומכוונות זו כנגד זו בדיוק. "ויש בהן פותח טפח" - כל אחד מן הזיזין הללו מודד טפח על טפח, שהוא השיעור המינימלי שדבר יוכל לשמש כאוהל. "וביניהן פותח טפח" - וגם חלל של טפח יש כאן.
הברטנורא מבאר מה פירוש הדבר למעשה: הזיז התחתון גבוה מן הרצפה טפח לפחות, והזיז העליון גבוה מן התחתון טפח לפחות. נמצא שיש טפח של חלל פנוי בין הקרקע לזיז הראשון, וטפח נוסף של חלל פנוי בין שני הזיזין. ושים לב היטב: לפי דרכו של הברטנורא בביאור המשנה, הזיזין הללו יוצאים מכותל פשוט, ולא מעל פתח.
טומאה תחת הזיז התחתון
"טומאה תחתיהן" - כזית מן המת מונח על הקרקע תחת הבליטה התחתונה. הדין הוא "תחתיהן טמא": השטח שתחת אותו זיז נטמא. וכל מה שהונח מעל הזיז נשאר טהור, לפי שהזיז, שיש בו טפח על טפח שלם, הוא עצמו אוהל הכולא את הטומאה תחתיו ומונע ממנה לעלות למעלה. לפיכך כלי המונח על הקרקע תחת הבליטה טמא, וכלי המונח על גב אותה בליטה עצמה טהור.
טומאה בין שני הזיזין
"ביניהן" - הטומאה נמצאת בחלל שבין הבליטה התחתונה לעליונה. באופן זה רק השטח האמצעי נטמא. כלים שבאותו חלל טמאים, אבל כלי המונח על הקרקע תחת הזיז התחתון נמלט, וכן כלי המונח על גב הזיז העליון. שהרי כל אחד מן הזיזין יש בו טפח על טפח, וכל אחד מכוון כנגד חברו בדיוק, ולכן כל אחד מהם מהווה חציצה: התחתון מונע מן הטומאה לירד עד הקרקע, והעליון מונע ממנה לעלות למעלה.
טומאה מונחת על גב הזיז העליון
"על גביהן" - הטומאה מונחת על גב הבליטה העליונה. הדין הוא "כנגדו עד לרקיע טמא". מותחים קו ישר מן הטומאה כלפי מעלה: כל מה שנמצא בטור הזה נטמא, ואפילו למרחק גדול, שהרי אין דבר החוצץ בפניו. לצדדים אין הטומאה מתפשטת, שהרי אין אוהל מאהיל עליה כדי לפשטה לרוחב. ולמטה גם כן אינה יורדת, לפי שהבליטה העליונה, שיש בה טפח על טפח שלם, מאהילה על השטח שתחתיה ואוטמת את הטומאה מלהיכנס לשם. נמצא שכלי המונח בצד הטומאה על אותו גב עליון נשאר טהור, וכלי המונח בחלל שתחת אותה בליטה נשאר טהור אף הוא. ורק מה שעומד בטור שכנגד הטומאה ממש טמא, בכל גובה שיהיה.
כשהזיז העליון עודף על התחתון פותח טפח
עכשיו המשנה משנה את המקרה: "היה העליון עודף על התחתון פותח טפח". שני הזיזין אינם מכוונים עוד זה כנגד זה. הזיז העליון מכסה את כל שטחו של התחתון, ועוד עודף עליו טפח שלם כלפי חוץ.
כאן הדין שונה. אם יש טומאה "תחתיהן", תחת הזיז התחתון, "או ביניהן", בחלל שבין שני הזיזין, אז "תחתיהן וביניהן" טמא: כל מה שתחת הזיז התחתון וכל מה שבחלל שביניהם נטמא.
ומה גרם להבדל? אותו טפח עודף. דמיין לך אדם העומד למטה ונושא עיניו למעלה: הוא רואה את הבליטה התחתונה, ומעבר לשפתה הוא רואה גם טפח שלם מן העליונה. אותו טפח מגולה של הזיז העליון יש לו חשיבות בפני עצמו, והוא מחבר את שני השטחים לחלל אחד שהטומאה מתערבבת בו. הבליטה העליונה נעשית כעת האוהל העיקרי, ולכן כל החלל שתחתיה נחשב שטח מקורה אחד, והטומאה שלמטה עולה ומתפשטת בכולו. אבל כלי המונח על גבה של הבליטה העליונה נשאר טהור, שהרי אותו זיז מעכב את הטומאה מלעלות מעליו.
"על גביהן" - ואם הטומאה מונחת על גב הבליטה העליונה, לא נשתנה כלום מן הדין שלמדנו קודם: "כנגדו עד לרקיע טמא". מותחים קו ישר מן הטומאה כלפי מעלה עד לרקיע, וכל מה שנמצא בטור הזה נטמא. דמיין קרן לייזר המכוונת ישר למעלה מן המקום שבו מונחת הטומאה: כל מה שהיא פוגעת בו טמא. וכל מה שנמצא לצדדים, וכל מה שממלא את החלל שתחת הבליטה, נשאר טהור.
ובקצרה: הואיל והזיז העליון עודף על התחתון פותח טפח, הוא הגג היחיד שאנו מתחשבים בו. וכאילו אותו גג עליון מאהיל על כל מה שתחתיו, גם על החלל שבין שני הזיזין וגם על החלל שתחת הזיז התחתון.
כשהזיז העליון עודף פחות מטפח
המשנה עוברת למקרה נוסף: הזיז העליון "עודף" (בולט) מעבר לתחתון, אלא ש"פחות מטפח", כלומר עודפו קטן מטפח. אדם העומד למטה ונושא עיניו למעלה אכן רואה רצועה של הזיז העליון היוצאת מעבר לשפתו של התחתון, אלא שאותה רצועה אין בה טפח. מקרה זה מצריך חילוקים דקים יותר.
אם הטומאה מונחת "תחתיהן", תחת הבליטה התחתונה, הדין הוא "תחתיהן וביניהן טמא": כלים שבחלל שלמטה נטמאים, וכן כלים המונחים בחלל שמעל הזיז התחתון, בין שני הזיזין. ואף שהרצועה הבולטת מעבר לזיז התחתון אין בה טפח, מכל מקום אנו רואים את שני השטחים כמעורבים זה בזה, וטומאה שלמטה אינה נעצרת על ידי הזיז התחתון אלא עולה אל שמעליו.
ועכשיו בא מקרה שני: "ביניהן", הטומאה נמצאת בחלל שבין שני הזיזין, "או" שהיא מונחת על הקרקע "תחת המותר", כלומר לא תחת הבליטה התחתונה אלא תחת אותה רצועה של העליונה העודפת עליה. ובלשון אחרת: כוון את הלייזר כלפי מעלה מן המקום שבו מונחת הטומאה, והוא אינו פוגע בזיז התחתון כלל, אלא רק בתחתיתו של העליון. בעניין מקרה זה מביאה המשנה מחלוקת.
רבי אליעזר אומר: "תחתיהן וביניהן טמא". כל מה שתחתיהם וכל מה שביניהם נטמא. לדעתו, עצם העובדה שהזיז העליון עודף, אפילו בפחות מטפח, מספיקה כדי שיטול את הטומאה שתחתיו, בין שהיא בחלל האמצעי ובין שהיא על הרצפה מעבר לזיז התחתון, ויורידה ויפשטה בכל השטח.
רבי יהושע אומר: במקרה זה "ביניהן ותחת המותר טמא", כל מה שבחלל שבין שני הזיזין, וכל מה שמונח על הקרקע ישר תחת החלק העודף, טמא, לפי שהזיז העליון אוהל הוא ומאהיל עליו. "ותחתיהן טהור" - אבל כלי שתחת הזיז התחתון נשאר טהור. הואיל והזיז העליון אינו עודף על התחתון פותח טפח, אין הטומאה עוברת מתחת הזיז העליון אל החלל שתחת התחתון. ואם הטומאה מונחת ישר תחת הזיז התחתון, אין הכי נמי, הכול נטמא. אבל אם הטומאה מונחת מעל הזיז התחתון, או בצד על הרצפה במקום שקו ישר כלפי מעלה אינו פוגע בזיז התחתון כלל, אינה מטמאה כלים העומדים תחת הזיז התחתון.
הלמדנות שבשיטת רבי יהושע
המפרשים מבארים את הסברא. הואיל ואין בזיז העליון פותח טפח משל עצמו העודף על התחתון, אין לו חשיבות עצמאית. הזיז התחתון הוא העיקר, הוא האוהל העיקרי, והזיז העליון אינו אלא טפל, תוספת שנייה לו.
שיטת רבי יהושע היא שבכל צירוף כזה, אוהל עיקרי שיש לו עודף מצומצם מחמת דבר אחר, טומאה השוכנת תחת האוהל העיקרי מתפשטת ויוצאת גם אל אותו חלק טפל. ומשום כך טומאה שתחת הזיז התחתון מטמאה את החלל שבין שני הזיזין. אבל טומאה השוכנת רק תחת הטפל, תחת הכיסוי המשני, בין שהיא בחלל (שרק הזיז העליון מאהיל עליו) ובין שהיא על הקרקע מעבר למקום שהזיז התחתון כלה שם, אינה עוברת אל רשותו של העיקר. טומאה שתחת הכיסוי העיקרי מגיעה אל המשני; וטומאה שתחת המשני נשארת במקומה ואינה מגיעה לעולם אל העיקרי.
וכל זה דווקא מפני שאין בזיז העליון עודף של טפח שלם. אבל משעודף טפח, שוב אינו אוהל טפל כלל, אלא נעשה הוא עצמו האוהל העיקרי, וכל מה שתחתיו חלל אחד הוא.
חזרה על המקרים
מקרה ראשון: שני זיזין, זה על גבי זה, מכוונים בדיוק זה כנגד זה, בכל אחד טפח על טפח, וטפח של חלל בין הרצפה לתחתון וטפח בין שני הזיזין. טומאה שתחתיהם מטמאה רק את מה שתחתיהם, וכלי שבחלל האמצעי טהור. טומאה שבחלל האמצעי מטמאה רק את מה שבחלל האמצעי. כל זיז אוהל עצמאי הוא: התחתון חוצץ בפני הטומאה מלעלות, וכשהטומאה באמצע, התחתון חוצץ בפניה מלירד והעליון חוצץ בפניה מלעלות. טומאה שעל גב הזיז העליון מטמאה בקו ישר כלפי מעלה, אבל כלי שבצד נשאר טהור, שהרי אין אוהל מעל הטומאה לפשטה.
מקרה שני: הזיז העליון אינו מכוון כנגד התחתון אלא עודף עליו טפח שלם, פותח טפח. אוהל גמור הוא בפני עצמו, והוא מבטל את הזיז התחתון ונעשה האוהל העיקרי. לפיכך טומאה שתחת הזיז התחתון או בחלל שביניהם מטמאה את כל מה שתחתיהם ואת כל מה שביניהם. טומאה שעל גביהם אינה מושפעת מן העודף: אין אוהל מעליה, ולכן רק הקו הישר כלפי מעלה טמא.
מקרה שלישי: הבליטה העליונה עודפת על התחתונה, אלא שעודפה פחות מטפח. אדם העומד למטה ומביט למעלה רואה את הזיז התחתון ועוד רצועה צרה מן העליון, צרה מטפח. אם הטומאה מונחת תחת הזיז התחתון, כל מה שלמטה וכל מה שבחלל טמא, ובזה אין מחלוקת, שהרי אפילו עודף קטן כזה מספיק לערב את שני השטחים. המחלוקת היא בטומאה המונחת בחלל שבין הזיזין, או על הקרקע ישר תחת אותה רצועה צרה בלבד, באופן שקו העולה מן הטומאה עובר בצדו של הזיז התחתון ואינו פוגע אלא ברצועת העליון. רבי אליעזר פוסק ששני החללים, זה שלמטה וזה שביניהם, טמאים, לפי שהזיז העליון מאחד את השטחים גם כך. רבי יהושע פוסק שכלים שבין שני הזיזין, וכלים שעל הקרקע ישר תחת הרצועה העודפת, טמאים, אבל כלים שתחת הזיז התחתון נשארים טהורים. ומשום שאין בזיז העליון עודף של טפח שלם, אינו נחשב אלא ככיסוי טפל, והתחתון הוא האוהל העיקרי, וטומאה שתחת הכיסוי העיקרי עוברת אל הטפל, אבל לא להיפך.