אהלות, פרק י"ג, משנה ה. כל הפרק הזה עוסק בפתח שיש בו טפח על טפח, השיעור שדרכו עוברת הטומאה מצד אחד של המחיצה לצד השני. המשנה שלפנינו מונה רשימה של דברים: אם מניחים אחד מהם בתוך פתח כזה, שוב אין בחלל שיעור טפח על טפח. הטומאה נשארת אז במקומה ואינה עוברת לחדר שמעבר.
נצייר לעצמנו חלון, או סתם נקב, בכותל, ובו טפח על טפח בדיוק. אני לוקח אחד מן הדברים שהמשנה עומדת למנות ומניח אותו בתוכו. חלל האוויר הצטמצם, השיעור הנדרש נעלם, והחפץ מתפקד כחציצה. לא כל חפץ כשר לתפקיד הזה, וזה בדיוק מה שעושה את הרשימה שלפנינו כל כך מפליאה.
חומר טמא שעם כל זאת חוצץ בפני הטומאה
בדרך כלל דבר שהוא עצמו נושא טומאה אינו יכול לשמש כדי לעצור את הטומאה. ואף על פי כן, פתיחת המשנה, שצריכה קריאה מדוקדקת, אומרת בדיוק את זה:
"אלו ממעטין את הטפח: פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות"
נחזור על השיעורים. בשר המת, בשר של נפטר, בשיעור כזית, מטמא בשלושה אופנים: במגע, במשא (בנשיאה, אף בלי נגיעה) ובאוהל (בשהייה תחת גג אחד עמו). כל שיעור שלמטה מכזית אינו מטמא כלל, ואפילו הנוגע בו נשאר טהור.
ועכשיו למעשה. בחדר אחד שבבית מונחות עצמות של נפטר בשיעור רובע קב (רביע הקב). בחדר הסמוך יש כלים. בכותל שבין שני החדרים יש פתח של טפח על טפח, ובאותו פתח מונח בשר המת בשיעור פחות מכזית. פרוסת הבשר הזאת ממעטת את הפתח משיעורו, ולפיכך היא מונעת מטומאת רובע העצמות להגיע אל הכלים שבחדר הסמוך.
נחליף את הטומאה שבחדר. נאמר שעל הרצפה אין עצמות אלא בשר המת בשיעור כזית, ופרוסת הבשר שאין בה שיעור עדיין מונחת בחלון. האם תחצוץ? כלל וכלל לא. הבשר שבחלון מצטרף לבשר שעל הרצפה, שניהם מתאחדים לשיעור טומאה אחד, ואין כאן חציצה כלל. כל המנגנון הזה תלוי בכך שהטומאה שבחדר תהיה עצמות, שהרי עצמות ובשר אין מצטרפים זה עם זה להלכות הללו.
וכאן מונח הדבר המפליא. החפץ שבחלון הוא באמת בשר של מת, ואף על פי כן, מכיוון שאין בו כזית ומכיוון שהטומאה שמולו היא עצמות, הוא משמש כחוצץ.
התמונה ההפוכה: פחות מעצם כשעורה
לבשר יש שיעור של כזית; לעצם המת יש שיעור לעצמו, חתיכה בגודל של שעורה. ומכאן "ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר": שבב של עצם שאין בו שיעור שעורה, המונח באותו חלון של טפח על טפח, ממעט את השיעור ועוצר את הטומאה, בתנאי שהטומאה שבחדר היא בשר המת בשיעור כזית. הואיל ועצם ובשר אינם מצטרפים לעולם, נשאר השבב בפחות משיעורו ואין בו טומאה.
אך אם הטומאה שבחדר היא עצמות, אין השבב מועיל כלום: הוא מצטרף אליהן, ושניהם יחד מצטרפים לשיעור טומאה אחד. וכך הכלל הולך לשני הכיוונים: בשר שאין בו שיעור עוצר את טומאת העצמות, ועצם שאין בה שיעור עוצרת את טומאת הבשר.
"פחות מכזית מן המת"
הבא ברשימה: שיעור פחות מכזית שנלקח מן המת. לכאורה כבר למדנו את זה. מבאר הברטנורא שהאזכור השני בא לחדש חידוש נוסף. כשם שפרוסת בשר שאין בה כזית עוצרת את טומאת העצמות, כך היא עוצרת גם סוגים אחרים של טומאת מת: רביעית דם המת, למשל, או עפר המת. ההגבלה היחידה היא שהטומאה שבחדר לא תהיה בשר, שאם כן היו השניים מצטרפים. וכל זמן שהטומאה שמולו היא דבר אחר מבשר, ובחלון מונח פחות מכזית, הפתח מתמעט משיעורו והטומאה נעצרת במקומה.
נבלה, שרץ ואוכלין
"פחות מכזית מן הנבלה": נבלה בשיעור שאין בו כזית. נבלה היא בהמה שמתה שלא על ידי שחיטה, ושיעור טומאתה כזית.
"ופחות מכעדשה מן השרץ": שרץ מת בחתיכה קטנה מכעדשה. משניות טהרות הביאו אותנו לעניין הזה פעמים רבות: שמונה מיני שרצים מטמאים במותם, ושיעור טומאתם כעדשה. כל שפחות מזה אינו טמא, ולפיכך הוא כשר למעט את הפתח ולעצור את הטומאה. שני השיעורים זה בצד זה: נבלת בהמה או חיה בכזית, נבלת שרץ בכעדשה. פחות מן השיעור, אין בחומר טומאה כלל והוא יכול למעט את הפתח.
"ופחות מכביצה אוכלין": אוכל בנפח שאין בו כביצה, נפח של ביצה. אוכל בשיעור כזה אינו יכול להעביר טומאה לדבר אחר, ומדאורייתא אף אינו נטמא בעצמו. ממילא גם הוא יכול לשבת בחלון ולחצוץ.
תבואה הנכנסת דרך החלון
"תבואה שבחלון": תבואה שבחלון. התמונה חביבה. התבואה עדיין מחוברת במקום גידולה, מחוץ לבית, וקניה נדחקו פנימה ותפסו חלק מחלל החלון. וממילא הפתח מתמעט משיעור טפח.
מתעוררת קושיה: והרי יש כאן אוכל בהרבה יותר מכביצה. התשובה היא שהתבואה מחוברת לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה מעיקרו.
התוספות יום טוב מוסיף נקודה דקה. אם היה הצמח עולה מן הכותל עצמו, וכך קורה, היה בעל הבית עוקר אותו, שהרי גידול כזה מקלקל את הכותל. ומכיוון שברור לנו שלא יניח לו להישאר שם, אין הוא נחשב חציצה. אבל כשהוא גדל מן האדמה שבחוץ וקניו מצאו את דרכם אל החלון, אין לבעל הבית שום סיבה לסלקו; ייתכן שאף נהנה ממנו. הוא יישאר במקומו, ואינו מקבל טומאה, ולכן הוא עוצר את הטומאה.
קורי עכביש שיש בהם ממש
הרשימה ממשיכה ב"וכוכי", קורי עכביש. המונח מוכר לנו מהלכות שבת, שבהן אומרים לנו לטאטא את קורי העכביש מפינות הבית לכבוד שבת.
המשנה מתנה בקורים "שיש בהן ממש", שיש בהם ממשות אמיתית. לא כל הקורים שווים. יש מיני עכבישים רבים לאין ספור; יש הטווים חוטים דקים כל כך שאין בהם שום עמידה, ויש האורגים דבר עבה שנראה באמת כחתיכת בד. קורים כאלה יש בהם די ממשות למעט את הפתח מטפח.
נבלת העוף הטהור
"נבלת העוף הטהור", במקרה ש"לא חישב עליה". כל הסוגיה בשלמותה שייכת למסכת טהרות, ויתן לנו הרבונו של עולם בריאות וכוח להגיע לשם, אך היסודות נחוצים כבר כאן.
מהי ההלכה בעוף כשר שמת בלא שחיטה? אפשר היה לחשוב שכל בריה שמתה בלא שחיטה נטמאת, אבל אותו כלל נאמר בבהמה ובחיה. בעופות נוהגות הלכות אחרות לגמרי. עוף טמא שמת, נשר או נץ למשל, אין בו טומאת נבלה כלל. עוף טהור, נאמר תרנגולת, שמתה מעצמה, מטמא בבית הבליעה: כשאדם בולע ממנו כזית הוא נטמא. אבל אין הוא מטמא במגע ולא במשא.
יש דרך שנייה שבה עוף כזה עלול להיטמא, ואין לה שום קשר לטומאת נבלה: הטומאה החלה על אוכלין. ולשם כך צריך שייחשב אוכל, וזה תלוי בכך שיהיה נמצא במקום שבו אנשים אוכלים נבלות עוף (ובוודאי לא יהודים, שהרי יהודי אינו אוכל דבר שלא נשחט). רק במקום שמתייחסים אליו כדבר הראוי לאכילה הוא מקבל תורת אוכל ונעשה בר קבלת טומאה כשאר כל אוכל.
ובזה נעשה הדין שלנו ברור. לפנינו נבלת עוף טהור, תרנגולת שמתה מעצמה, ואף אדם לא חשב מעולם לאכול ממנה. עוף כזה הוא חציצה כשרה וממעט את החלון מטפח. ראו את הלמדנות כאן, שהיא גשמאק: מה נפשך, קח לאיזה צד שתרצה. איזו טומאה תוכל התרנגולת הזאת לשאת? טומאת נבלה? זו אינה באה אלא על ידי בליעה, וכשהיא מונחת בחלון אין בולעים אותה ואינה מעבירה כלום. טומאת אוכלין? אין באותו מקום מי שרואה בה אוכל. ולפיכך תנאי המשנה, שלא חישב עליה, פירושו שממילא אינה מקבלת טומאה, והיא עומדת בחלון וחוצצת.
נבלת העוף הטמא
המקרה האחרון שבמשנה: "ונבלת העוף הטמא שחישב עליה ולא הוכשרה, או שהוכשרה ולא חישב עליה". עוף טמא שמת, כפי שביררנו, אין בו טומאת נבלה כלל. הדרך היחידה שלו לטומאה היא מדין אוכלין, ושם צריך שני דברים.
הראשון הוא מחשבה: צריך שמישהו ייעד אותו לאכילה, במקום שבו אוכלים דברים כאלה. השני הוא הכשר: צריך שייגע בו אחד משבעה משקין. אין אוכל מקבל טומאה קודם שהורטב באחד מן המשקין הללו. (בפירות יש תנאי נוסף, שייתלשו מן הקרקע; בעוף שאלה זו אינה עולה.) והסימן לרשימה הוא "י"ד שח"ט ד"ם": יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים.
ולפיכך המשנה מביאה את שני הצדדים: הייתה מחשבה אבל לא נגע בו משקה מעולם, או שנגע בו משקה אבל לא חשב עליו אדם לאוכל. בין כך ובין כך אינו יכול להיטמא, וממילא הוא מועיל לעצור את הטומאה בחלון.
מתעוררת שאלה. בעוף הטהור הזכירה המשנה תנאי אחד בלבד, שלא נעשתה בו מחשבה, ולא אמרה דבר בעניין הכשר. מדוע השינוי? מפני שאף שאוכל בדרך כלל אינו מקבל טומאה עד שהורטב לפחות פעם אחת באחד משבעת המשקין, נבלת עוף טהור פטורה מן הדרישה הזאת, מטעמים שיתבארו במשנה הבאה. ולכן בעוף הטהור מעלה המשנה רק את שאלת המחשבה: אם לא ראה בה אדם אוכל, אין בה טומאה כלל, והיא חוצצת בחלון.
חזרה על המשנה
המשנה מנתה את הדברים שכשמניחים אותם בפתח הם ממעטים אותו משיעור טפח על טפח:
- בשר המת שאין בו כזית עוצר את הטומאה כשהטומאה שבחדר היא רובע עצמות, שהרי בשר ועצם אינם מצטרפים ובשיעור הזה אין טומאה מצד עצמו. אבל אם על הרצפה מונח כזית בשר, הבשר שבחלון מצטרף אליו ואינו מועיל כלום.
- שבב עצם שאין בו שיעור שעורה עוצר את הטומאה כשהטומאה שבחדר היא בשר המת, שהרי עצם ובשר אינם מצטרפים. ואילו מול עצמות אחרות הוא מצטרף אליהן ולא נשאר שום מיעוט.
- שיעור פחות מכזית מן המת, שנשנה כדי ללמד שהוא מועיל נגד כל טומאת מת שאינה בשר, כגון רביעית דם המת או עפר המת.
- נבלה בשיעור פחות מכזית; שרץ מת בחתיכה פחותה מכעדשה; אוכלין בנפח פחות מכביצה.
- תבואה שעדיין מחוברת לקרקע שמחוץ לבית וקניה נדחקו לתוך החלון, שאינה מקבלת טומאה ולפיכך היא חוצצת.
- קורי עכביש שיש בהם ממש.
- נבלת עוף טהור שלא חישבו עליה מחשבת אוכל, שהרי טומאת הנבלה שלה אינה אלא בבליעה ולא בשהייה, במגע או במשא, וכאוכל לא יועדה מעולם.
- נבלת עוף טמא, שאין בה טומאת נבלה כלל, במקרה שנעשתה בה מחשבה אך חסר הכשר שבעת המשקין, או שהיה הכשר אך חסרה המחשבה.
וכפי שביררנו, נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר בשבעה משקין, ולפיכך השאלה היחידה שם היא אם ייעד אותה אדם לאכילה. טומאת נבלה אין בה; כל השאלה היא אם היא נחשבת אוכל, ואינה נחשבת אוכל אלא במקום שחישב עליה, שמישהו ייעד אותה לכך באמת.