אהלות, פרק י"ב, משנה ה. המשנה שלנו מעמידה אותנו בעיצומה של בנייה. דמיינו בית שנמצא בבנייה, ומעל הקומה התחתונה מתוכננת גם דירת מעלה, בעזרת השם. הקירות החיצוניים כבר הוקמו, אבל בפנים כמעט שלא הושלם דבר. היכנסו, עמדו בקומה התחתונה והרימו עיניים למעלה. מה יש שם? קורות, פרושות מכותל אחד אל הכותל שמנגד. בבוא הזמן יונחו עליהן נסרים ומעזיבה, והן תהיינה התקרה של הקומה התחתונה, שהיא גם רצפת העלייה. אבל כרגע הנסרים והטיט עוד מונחים בחוץ ולא הובאו לשימוש. אין שם אלא הקורות החשופות.
פרט אחד הוא עיקרי: כל אחת מן הקורות הללו רחבה טפח. טפח הוא השיעור המינימלי שמכשיר דבר להיות אוהל. נמצא שכל קורה וקורה, מצד עצמה, מאהילה על כל מה שנמצא ישר תחתיה.
לשון המשנה
וזו לשון המשנה: "קורות הבית והעלייה", כלומר הקורות של הקומה התחתונה והקורות של העלייה שמעליה. "בית" הוא הקומה התחתונה, ו"עלייה" היא הקומה הבנויה מעליה. שתי שורות הקורות כבר מונחות במקומן, וכל שורה עתידה להיות תקרה בזמנה. אבל כרגע "שאין עליהן מעזיבה": עדיין לא נמתח עליהן שכבת הטיוח. הברטנורא מפרש מה חסר, והוא הטיט והצרורות, הסיד עם האבנים הקטנות שנותנים על גבי הקורות כדי לעשות תקרה שלמה. שתי השורות לא קיבלו אותם, לא זו שלמטה ולא זו שלמעלה.
אם כן, התמונה היא שתי שורות של קורות, שורה מעל שורה, "והן מכוונות", כלומר מכוונות זו כנגד זו בדיוק. כל קורה רחבה טפח, וכל קורה תחתונה יש קורה עליונה ישר מעליה. וכל אוויר שבין הקורות יש אוויר כנגדו למעלה. העומד בקומה התחתונה ומביט ישר למעלה רואה עד השמיים.
המקרה הראשון: קורות מכוונות
המשנה ממשיכה למפות את המקומות האפשריים של הטומאה. "טומאה תחת אחת מהן": הטומאה נמצאת בקומה התחתונה, ישר מתחת לאחת מקורות השורה התחתונה. בזה הדין הוא "תחתיו טמא", כלומר השטח שהקורה מאהילה עליו נטמא. כלי המונח בקומה התחתונה תחת אותה קורה עצמה שמאהילה על כזית מן המת נטמא. ואף שקורה היא דבר צר, יש בה רוחב טפח שלם, וזה די כדי לעשותה אוהל בפני עצמה. התוצאה היא שהטומאה והכלי שרויים יחד תחת אוהל אחד.
עוברת המשנה למקום שני: "בין התחתונה לעליונה", שהטומאה נמצאת בחלל שבין קורה של השורה התחתונה לקורה של השורה העליונה המכוונת ישר מעליה. נצייר זאת בדיוק. אתם עומדים בקומה התחתונה ומגביהים עיניים. תחילה אתם רואים את שורת הקורות התחתונה, אלו שעתידות לשאת את המעזיבה שתהיה תקרת הקומה התחתונה ורצפת העלייה. וכיוון שעדיין לא נעשתה שם מעזיבה, העין ממשיכה מעליהן אל השורה הגבוהה, הקורות שעתידות לשאת את תקרת העלייה. שתי השורות מונחות על אותו קו, וכל קורה עליונה מכוונת ממש כנגד חברתה שלמטה. הטומאה נמצאת עכשיו באוויר שבין קורה של השורה התחתונה לבין בת זוגה שמעליה. וכאן אומרת המשנה "ביניהן טמא": כלי המונח באותו חלל עצמו נטמא, שהקורה שלמעלה היא אוהל אחד המאהיל על הכלי ועל הטומאה המונחת על הקורה שלמטה. אבל עד כאן ולא יותר. כלי המונח תחת הקורה התחתונה, או כלי המונח על גבי הקורה העליונה, נשאר טהור, שהקורות הללו מפסיקות ועוצרות את הטומאה.
ואם אותו כזית מן המת נמצא "על גבי העליונה", מונח על הקורה העליונה, היא הקורה שעתידה להיות תקרת העלייה וגגה? אז "כנגדו עד הרקיע טמא", כל מה שנמצא ישר מעליה טמא, עד השמיים. הטומאה אינה יורדת למטה, שהקורה היא אוהל וחוצצת בפניה מלירד. ואינה מתפשטת לצדדים, שהתפשטות לצדדים צריכה גג משותף מלמעלה, ובשלב הזה אין גג כלל. הקורות עצמן הן כל הכיסוי שיש לבית. גג ייבנה ביום מן הימים, אבל עדיין אינו קיים. לפיכך הטומאה עולה ישר למעלה ולא יותר: כלי שבחלל שבין שתי שורות הקורות, וכן כלי שלמטה בקומה התחתונה, טהור.
המקרה השני: קורות שאינן מכוונות
ממשיכה המשנה: "היו העליונות כבין התחתונות". עד עכשיו שתי השורות היו מכוונות זו כנגד זו בדיוק. עכשיו הסידור מוסט בכוונה, וכל קורה עליונה מונחת כנגד האוויר שבשורה שמתחתיה. קודם, אילו עמדתם על קורה של השורה התחתונה והרמתם יד ישר למעלה, הייתם נוגעים בקורה שמעליכם. עכשיו אין הדבר כן. העומד כאן על קורה תחתונה ומושיט יד למעלה, ידו עוברת באוויר שבין שתי קורות עליונות. ואילו היו מורידים את הקורות העליונות, לא היו נחות על הקורות שמתחתיהן, אלא היו מתיישבות בדיוק באוויר שביניהן.
ההבדל שבמראה העיניים חריף. במקרה הראשון, המביט מלמטה למעלה רואה קורות, ובין הקורות שמיים. במקרה הזה, המביט מלמטה למעלה אינו רואה שמיים כלל: או שעינו פוגשת קורה תחתונה, או שדרך האוויר שבין הקורות התחתונות היא פוגשת קורה עליונה. וזה פירוש "היו העליונות כבין התחתונות", שהקורות העליונות מכוונות כנגד האוויר שבשורה התחתונה. ושימו לב שלא רק הקורות רחבות טפח, אלא גם האוויר שביניהן הוא טפח.
והדין כאן הוא "טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא". בכל מקום שהטומאה נמצאת תחת קורה, בין קורה של השורה העליונה ובין קורה של השורה התחתונה, הטומאה מתפשטת תחת כל הקורות שבבניין. מבחינה הלכתית כל המערכת נחשבת תקרה אחת רצופה שאין בה אוויר כלל. והכלל הפועל כאן הוא גוד אחית: רואים את הקורות העליונות כאילו הורדו ומילאו את האוויר שבשורה התחתונה, ומצטרפות זו לזו כחלקי פאזל. ויש שמסבירים בגוד אסיק, שרואים את הקורות התחתונות כאילו הועלו וסתמו את האוויר שבשורה העליונה. והמסקנה אחת בשתי הדרכים: על פי הלכה הכיסוי סתום לגמרי. למעשה יש כאן גג אחד שלם, ולפיכך הטומאה מתפשטת תחת כל הקורות.
ומה אם אותו כזית מן המת נמצא "על גביהן", מונח על פני הקורה מלמעלה? אז "כנגדו עד הרקיע טמא". הטומאה עולה בקו ישר, בלי להתפשט לצדדים ובלי לחדור למטה. וכן הדין בין שהטומאה מונחת על קורה של השורה העליונה ובין שהיא מונחת על קורה של השורה המפסיקה בין שתי הקומות. וכיוון שהיא מונחת על גבי אוהל ולא תחתיו, אין לה דרך אלא למעלה.
חזרה על המשנה
המשנה שלנו עוסקת בקורות הבית הפרושות מכותל לכותל וממתינות למעזיבה שתהפוך אותן לתקרות: שורה אחת שבין הקומה התחתונה לעלייה, ושורה אחת מעל העלייה שעתידה לשמש גם גג. וכרגע אין מעזיבה כלל.
- כשהשורות מכוונות, קורה ישר תחת קורה ואוויר ישר תחת אוויר, אין הטומאה מטמאה אלא את מה שנמצא עמה תחת אותה קורה. טומאה בקומה התחתונה מטמאה רק כלי שתחת אותה קורה עצמה בקומה התחתונה. טומאה בחלל שבין שתי השורות מטמאה רק את מה שנמצא באותו חלל, שהטומאה עולה, פוגשת את הקורה הרחבה טפח שמעליה, והקורה נעשית אוהל על כל מה שתחתיה, אבל תחתיה בלבד, בלי התפשטות לצדדים. וטומאה על גבי הקורה הגבוהה עולה ישר למעלה ואינה יורדת.
- כשהשורות אינן מכוונות, קורה כנגד אוויר, טומאה תחת כל קורה מטמאה את הכול, שרואים או את הקורות העליונות כאילו ירדו או את הקורות התחתונות כאילו עלו, ונחשב הכיסוי כסתום. וכל טומאה שתחתיהן הרי היא כטומאה תחת אוהל אחד הפרוש על כל הבית, ומתפשטת מצד לצד. אבל טומאה המונחת על גבי קורה עולה ישר למעלה, וכלי שתחת אותה קורה נשאר טהור.