אהלות, פרק י"א, משנה ה'. משנתנו מביאה את המקרה השלישי והאחרון שבו נחלקים בית שמאי ובית הלל בשאלה אחת ויחידה: האם גופו של אדם חי יכול לשמש אהל המביא טומאה? כאן הזירה היא פתח הבית, והאדם המוטל בו אינו נמצא מעל המת אלא מתחתיו.
"היה אדם מוטל על האסקופה": אדם השתטח על מפתן הבית. מאיזו סיבה עשה כן, המשנה משאירה לדמיוננו; מכל מקום הוא שוכב כשראשו מונח על האסקופה, היא אבן המפתן, ושאר גופו נמשך פנימה דרך הפתח. "והאהילו עליו קוברי המת": מגיעים נושאי המת עם מיטתו, ובמקום להקיף אותו הם מגביהים את המת ומעבירים אותו ממש מעליו, בעוד הוא נשאר במקומו. נסו לדמיין מה הוא רואה מלמטה: המיטה חולפת ממש מעל פניו.
וכיצד מכריעה המשנה? בית שמאי אומרים "אינו מביא את הטומאה": שום דבר אינו נכנס פנימה. בית הלל אומרים "מביא את הטומאה": הטומאה אכן עושה את דרכה אל תוך הבית.
במה המחלוקת אינה עוסקת
לפני שנרד לטעמי הדברים, המפרשים מקדימים הנחה אחת. בשר ודם אינו חוצץ בפני הטומאה. יוצא אפוא שטומאת המת החולף יורדת דרכו למטה, והחלל שמתחתיו נטמא. עד כאן שני הבתים מסכימים. מה שמעניין כאן הוא ההיפוך לעומת המקרה הקודם: שם האדם החי עמד מעל המת, וכאן המת עובר מעל האדם החי.
השאלה שלפנינו
מה שהמשנה מבקשת לברר הוא השלב הבא. נניח שהטומאה ירדה ואחזה בשטח שמתחתיו: האם היא תזחל עתה מתחת גופו ותיכנס אל הבית שאת פתחו גופו ממלא?
בית שמאי אומרים שלא. לדעתם גופו של אדם הוא גוש אחד שאינו מתחלק, אטום מגבו ועד לפניו. וכיוון שאין הפרדה בין העליון לתחתון, אין מתחתיו של חלקו העליון חלל שייחשב כיסוי, ולכן לא נוצר כאן אהל כלל. הטומאה שהגיעה אל מתחתיו נעצרת שם ואינה ממשיכה פנימה דרך הפתח, אף שחלק ממנו בחוץ וחלק ממנו בפנים.
בית הלל אומרים שכן. הם רואים את חציו העליון של הגוף ואת חציו התחתון כשני דברים נפרדים, ונמצא שמתחת לחלקו העליון של הגוף פתוח חלל של טפח. אותו חלל עושה אותו גג: בהיותו מוטל על האסקופה הוא יצר אהל שהוא עצמו כיסויו. טומאת המת נכנסת לאותו אהל, ומשנכנסה היא נמשכת מתחתיו ומגיעה אל תוך הבית.
סיכום שלושת המקרים
עם משנה זו נשלמת שלישיית ה"היכי תימצי", שלושה מצבים מן החיים שבהם מתבררת אותה מחלוקת עצמה.
- במקרה הראשון היו האדם הטהור והמת יחד תחת כיסוי משותף.
- במקרה השני היה אדם מוטל דרך החלון, וגופו שלו שימש ככיסוי הפרוס מעל המת.
- המקרה השלישי הופך את היוצרות: כאן המת הוא הכיסוי, והאדם הטהור הוא המוטל למטה.
בכל אחד ואחד מהם סוברים בית שמאי שגוף חי אינו יכול לשמש אהל המביא טומאה, ובית הלל סוברים שהוא כן. ובכל אחד משלושתם מקפידים המפרשים לעמוד על החידוש המיוחד שבו, ולבאר מדוע היה צריך לשנות מקרה זה ולא ללמוד אותו מחבריו.