אהלות, פרק א, משנה ה. המשניות שבראש הפרק קובעות כיצד עוברת הטומאה מדבר לדבר וכמה חוליות יכולה השרשרת הזאת להחזיק. משנתנו שייכת לאותו דיון. היא מעמידה זה מול זה שני דברים המקבלים טומאה מן הזב, אדם ובגד, ומראה שכל אחד מהם נושא חומרה שאין בחברו.
פותח התנא: "אדם ובגדים מיטמאים בזב", גם אדם וגם בגדים מקבלים טומאה כשהזב מעורב בעניין. ומי הוא זב? איש שראה קרי מסוג מסוים. ראה אותו בשתי פעמים, בין ששתיהן באו ביום אחד ובין שבאו בשני ימים רצופים, הרי הוא אב הטומאה, וכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים כאחד.
ועכשיו ההשוואה: "חומר באדם מבבגדים, ובבגדים מבאדם", מצד אחד האדם חמור מן הבגד, ומצד אחר הבגד חמור מן האדם. והמשנה הולכת ומפרטת את שני הצדדים.
במה האדם חמור
"שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים", כל זמן שידו של אדם נתונה על הזב, כל בגד שהוא נוגע בו נטמא. ודקדק בלשון: אין ההלכה מוגבלת לבגדים שעליו. כל בגד שהוא נוגע בו באותו רגע בכלל. תאר לך את ראובן שידו האחת מונחת על הזב וידו השנייה אוחזת בבגד; כל זמן שהוא מחזיק בזב, אותו בגד טמא.
ויש כאן מקום לתמוה. הנוגע בזב הוא ראשון לטומאה, שהרי קיבל את טומאתו מאב הטומאה. וכבר ראינו פעמים רבות לאורך מסכת כלים, וגם במשניות שקדמו כאן באהלות, שאין בכוחו של ראשון לטמא אדם ולא כלים, ואין ידו משגת אלא באוכלין ומשקין ולא יותר. כיצד אפוא יטמא אדם כזה בגד?
והתשובה: דין מיוחד הוא, שנלמד מפסוק. אמרה תורה, "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו", הנוגע בבשרו של זב חייב לכבס את בגדיו. מכאן אנו לומדים שכל זמן הנגיעה יש בכוחו של אדם זה לטמא בגדים. ושוב, "בגדים" אינם דווקא מה שעליו, אלא כל בגד שידו נתונה עליו באותה שעה.
ולמעשה היקף הדין רחב יותר ממה שמורה המילה בגדים. אף שאר סוגי הכלים בכלל: כלי עץ שבידו, כלי מתכת תחת אצבעותיו בעוד ידו השנייה על הזב. שני דברים יוצאים מן הכלל אף בשעת הנגיעה, והם אדם אחר וכלי חרס. ואם כן, למה בחר התנא דווקא בבגדים לדוגמה? מתרץ אליהו רבה שהמשנה נקטה את המצוי: בגדים הם מה שאדם לובש ואוחז כל היום, ולפיכך הם הדוגמה הטבעית ביותר.
וכנגד זה המקרה ההפוך: "ואין בגדים הנוגעין בזב", בגדים הנוגעים בזב, "מיטמאין בגדים", אינם מעבירים טומאה לבגדים אחרים. הנח בגד אצל הזב, והנח בגד שני אצל הראשון; השני נשאר טהור. ואין כאן שום חידוש, אלא הסדר הרגיל: הזב אב הטומאה, הבגד הנוגע בו נעשה ראשון, ואין ראשון פועל בכלים. וכן הדין בכל כלי אחר שנגע בזב. רק אב הטומאה יש בו כוח לטמא אדם וכלים. ומה מייחד את האדם בשעת נגיעתו בזב? שהכתוב דיבר באדם ולא באחר, "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו". ולא נאמר כדבר הזה בכלי שנגע בזב, ולפיכך הכלי נוהג בסדר הרגיל: אב הטומאה, אחריו ראשון, ואין ראשון מגיע אלא לאוכלין ומשקין.
במה הבגד חמור
הצד השני של ההשוואה פותח: "שהבגדים הנושאין את הזב", בגדים הנושאים את הזב. לפי פשוטו הלשון תמוהה, אבל מה שהיא מתארת הוא משקל. בגד שהזב יושב עליו, שוכב עליו, נשען עליו או לוחץ עליו את גופו בכל דרך שהיא, מקבל טומאת מדרס. כשהזב מטיל את כובד גופו על דבר שנעשה לישיבה, לשכיבה או להישענות, עולה אותו דבר להיות אב הטומאה בעצמו. וזהו מדרס הזב, כמו שלימד הכתוב: "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו", כל הנוגע בכל מה שהיה תחתיו, "יטמא עד הערב", טמא עד הערב.
אף לשון זו צריכה עיון שני. ספסל, מזרן, כסת וכר: כל אלה נעשו בפירוש לישיבה ולשכיבה. אבל בגד? אין אדם עושה בגד כדי לשבת עליו. ותירצו המפרשים, שבשעה שאדם מתלבש הוא אכן לוחץ ונשען על הבגד, ודי בכך להביאו לכלל מדרס.
וזו התמונה השלמה. מכיוון שהזב הטיל את כובד גופו על דבר שנעשה לנשיאת אדם, נעשה אותו דבר מדרס, כלומר אב הטומאה. ומכאן ואילך כל אדם או כלי הנוגע בו יורד לדרגת ראשון, וכן הוא גם זמן רב לאחר שהלך הזב ממנו. ועוד, כשמשנתנו מדברת בזב היושב על בגדים, אין הדין מוגבל לבגדים. הבגדים בכלל, אבל עיקר הקטגוריה היא דברים העשויים לשאת את משקלו של אדם. החומרה שהמשנה מייחסת לבגדים היא בעצם חומרתו של כל דבר שיושבים עליו.
ומכאן מסקנת המשנה: אותם בגדים "מיטמאין אדם", הם אכן מטמאים אדם, שהרי זה עצם תפקידו של אב הטומאה, המגיע גם לאדם וגם לכלים.
וסוף המשנה מעמיד את ההבדל: "ואין האדם הנושא את הזב מטמא אדם", אדם שנשא את כובד גופו של הזב אינו מטמא אדם אחר. נשען הזב על ראובן, יורד ראובן לדרגת ראשון, אבל אינו עולה להיות אב הטומאה. בשר ודם אינו נעשה מדרס לעולם. ולפיכך לא יטמא ראובן אדם שני.
ויש להקשות: והלא לימדה המשנה לפני רגע שאדם הנוגע בזב מטמא בגדים וכלים? אמת, וההבדל הוא בשעה. אותו דין מיוחד אינו נוהג אלא בעוד הנגיעה בזב קיימת. משנשען הזב על ראובן והלך לו, אין ראובן אלא ראשון פשוט, ואין ראשון נוגע לא באדם ולא בכלים.
סיכום
גם אדם וגם בגדים מקבלים טומאה מן הזב, ולכל צד חומרה משלו. מצד האדם: כל זמן שהוא נוגע בזב, אף שדרגתו שלו אינה אלא ראשון, הוא בכל זאת מטמא בגדים ושאר כלים, ודין זה נלמד מפסוק. מצד הבגדים: משהטיל עליהם הזב את כובד גופו, הם עולים לדרגת אב הטומאה בטומאת מדרס, ואב הטומאה מטמא אדם וכלים כאחד. ואותו מדרס נשאר בהם אף לאחר שקם הזב והלך. אבל אדם שהזב נשען עליו והניחו, אינו אלא ראשון, ולא יטמא לא אדם אחר ולא כלי.