אהלות, פרק ט, משנה ד. הפרק כולו הולך אחר כוורת (כַּוֶּרֶת) המונחת בפתח הבית ופיה כלפי חוץ, כך שמקצתה בתוך הבית ומקצתה מחוצה לו, והשאלה היא כיצד עוברת הטומאה בין הבית, הכוורת, והחלל שתחתיה. משנתנו ממשיכה בכוורת שאינה כלי: היא פגומה באחת משתי הדרכים שנתבארו למעלה, או שאין בצדה נקבים או שהיא שבורה, ולפיכך דינה כאוהל, החוצץ בפני הטומאה ואינו מוליך אותה. הפרט החדש היחיד שנוסף כאן הוא הגובה.
המשנה פותחת: "היתה גבוהה מן הארץ טפח", כלומר הכוורת מוגבהת טפח מעל הקרקע. אין היא מונחת ממש על רצפת הפתח ופיה כלפי חוץ, אלא יש תחתיה חלל פנוי של טפח שלם. הדבר משנה את כל מה שלמטה, שהרי חלל של טפח תחת דבר המאהיל הרי הוא אוהל בפני עצמו, והאוהל מוליך את הטומאה מסופו ועד סופו.
טומאה תחת הכוורת, או בכל מקום בבית
"טומאה תחתיה או בבית, תחתיה והבית טמא": אם כזית טומאה מונח בחלל שתחת החלק החיצון של הכוורת, או שהוא מונח באיזשהו מקום בתוך הבית (בכל מקום שאינו חללה של הכוורת עצמה), התוצאה אחת היא: גם השטח שתחת הכוורת וגם הבית נטמאים.
ומדוע? כיון שיש תחתיה חלל של טפח, אין הטומאה נשארת במקומה. היא ממלאת את כל אותו חלל מאוהל, ומאחר שהכוורת נכנסת לתוך הבית, הטומאה עוברת פנימה והבית נטמא. וכן להפך: טומאה המונחת בבית ממלאת תחילה את הבית, שהוא אוהל, ואחר כך נכנסת לחלל שתחת אותו חלק של הכוורת שבתוך הבית, ומשם, מפני שיש שם חלל טפח, היא ממשיכה מיד כלפי חוץ אל קדמת הכוורת העומדת מחוץ לבית. התפשטות זו כלפי חוץ מגיעה רק לכלים שבחלל שתחת הכוורת, ואינה עוברת הלאה.
ומוסיפה המשנה: "תוכה וגבה טהור", כל מה שבתוך הכוורת וכל מה שמונח על גבה נשאר טהור. מאחר שכוורת זו אינה כלי, הרי היא אוהל ועוצרת את הטומאה, ולפיכך אין שום דבר שתחתיה יכול לעלות לתוכה או על גבה.
טומאה בתוך הכוורת
"בתוכה, אין טמא אלא תוכה": כשהטומאה מונחת בתוך הכוורת, אין שום דבר שמחוץ לחללה נטמא. חלל הכוורת הוא אוהל בפני עצמו, ולכן כל מה שהוא מאהיל עליו טמא. אבל הטומאה חתומה בפנים: אין בצדדים נקבים שדרכם תוכל להגיע אל הבית, והאוהל עצמו מונע כל מעבר למטה או למעלה.
טומאה על גבי הכוורת
"על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא": אם כזית הטומאה מונח על גבי הכוורת, באותו חלק שמחוץ לבית, הרי כל מה שנמצא בטור שכנגדו ממש, ועולה עד לרקיע, טמא, שהרי אין דבר החוצץ בפני הטומאה. וכל השאר טהור. הכוורת, שהיא אוהל ולא כלי, חוצצת בפני השטח שתחתיה, חללה הפנימי עומד כאוהל נפרד בפני עצמו, ואין נקב בחלק הכוורת שבתוך הבית שדרכו תוכל הטומאה לעבור אל הבית.
השוואה בין משנתנו למשנה הקודמת
שתי המשניות מדברות באותה כוורת ממש: כוורת שאינה משמשת ככלי ולפיכך דינה כאוהל, החוצץ בפני הטומאה ואינו מעביר אותה. ההבדל היחיד הוא החלל שתחתיה: במשנתנו יש טפח של חלל פנוי המפריד בינה לבין הקרקע, ובמשנה הקודמת לא היה. נעמיד את ארבעת המקרים זה מול זה.
- טומאה תחת הכוורת. בלי טפח, הטומאה התפשטה רק בטור היורד כנגדה עד התהום, וכל השאר טהור. עם טפח הדין חמור יותר: כל השטח שתחת הכוורת נטמא, ולא רק המקום שכנגד הכזית ממש, שהרי אותו שטח נחשב עתה אוהל המוליך את הטומאה לאורכו. ומכיון שקצה אחד של הכוורת נכנס לתוך הבית, גם הבית נטמא.
- טומאה בבית. בלי טפח, רק הבית היה טמא. עם טפח, הטומאה ממלאת את הבית, נכנסת לחלל שתחת החלק הפנימי של הכוורת, ומשם עוברת לאורך כל תחתיתה עד לקצה שבחוץ. התוצאה: הבית וכל מה שתחת הכוורת טמאים, ואילו חלל הכוורת וגבה נשארים טהורים.
- טומאה בתוך הכוורת. אין שינוי מן המשנה הקודמת: רק החלל טמא. החלל שתחתיה אינו משנה כאן כלום.
- טומאה על גבי הכוורת מחוץ לבית. גם כאן אין שינוי: הטור העולה כנגד הטומאה ממש טמא, ולא יותר מזה. מה שקורה מתחת לכוורת אינו נוגע כלל למה שנעשה מעליה.
ובשורה אחת: טפח החלל הפנוי משנה רק בשניים מארבעת המקרים, בטומאה שתחת הכוורת ובטומאה שבבית. בראשון, הטומאה מתפשטת עתה לכל אורך החלל המאוהל שתחת הכוורת, ומאחר שהכוורת נכנסת לתוך הבית, גם הבית נטמא. בשני, הטומאה עוברת מן הבית אל החלל שתחת החלק הפנימי וממשיכה תחת כל השאר. אבל הגב והחלל הפנימי דינם שוה בין שיש טפח ובין שאין.
ויש עוד השוואה אחת שראויה לתשומת לב. במשנה הראשונה של הפרק היתה הכוורת שלמה ומשמשת ככלי, ומאחר שהכלי אינו חוצץ בפני הטומאה, טומאה שתחתיה עלתה דרכה כלפי מעלה. כאן אין היא כלי כלל, ועובדה זו קובעת את הדין בין שיש חלל תחתיה ובין שאין: טומאה שתחת חלקה החיצון מותירה את כל המונח על גבה טהור, וטומאה שעל גבה מותירה את כל שתחתיה טהור.