אהלות, פרק ח, משנה ד. הפרק הזה ממיין חפצים לקטגוריות לפי שתי שאלות נפרדות: האם החפץ מתפקד כאוהל, ומביא את טומאת המת לכל מה שמונח תחתיו, והאם הוא מתפקד כחציצה, מחסום שעוצר את הטומאה מלעלות דרך פתח אל החלל שמעליו. שתי השאלות אינן תלויות זו בזו, וכבר שנינו במשנה חפצים שעושים את שני התפקידים (מביאים את הטומאה וגם חוצצים בפניה), וחפצים שמביאים את הטומאה ואינם חוצצים. עכשיו מציגה המשנה את הצירוף ההפוך.
"אלו חוצצין ולא מביאין": אלו הדברים המשמשים מחסום בפני הטומאה ואינם מביאים אותה. ארבעה נמנים כאן: "מסכת פרוסה, וחבילי המטה, והמשפלות, והסריגה שבחלונות".
מסכת פרוסה: חוטי השתי המתוחים
כמה מילים על אופן ייצורו של הבד יבהירו את המקרה. כל אריג נשען על שתי מערכות של חוטים. האחת, הערב, עוברת לרוחב מקצה אל קצה; השנייה, השתי, עוברת לאורכה של היריעה. אריגה פירושה השחלת קבוצה אחת בתוך חברתה, פעם מלמעלה ופעם מלמטה, שוב ושוב, עד שנוצר בד שלם. הביטו מקרוב בשרוול או בצווארון, והדגם נראה לעין.
המצב הוא אותו מצב שחוזר בכל הפרק: בית של שתי קומות, ובריצפה המפרידה בין הקומה העליונה לתחתונה יש נקב של טפח על טפח, ומת מונח בחדר שלמטה. כאן הנקב מכוסה בחוטי שתי, מתוחים וממתינים לתחילת האריגה. ומדוע בוחרת המשנה דווקא בחוטי האורך? מפני סדר הנול: הם מתוחים בצמידות זה לזה, כך שבין שני חוטים אין רווח של טפח. וכיוון שאין הטומאה עוברת בפתח שאין בו טפח, מערך החוטים הזה מונע מן הטומאה להגיע לקומה שמעל.
ועכשיו נשאל את השאלה השנייה. נניח שאותם חוטי שתי עצמם, מסודרים ומוכנים בנול אך לפני שהחלה האריגה ממש, נמתחו מעל מת ומעל כלים. האם הם עושים אוהל שיביא את הטומאה ויטמא את אותם כלים? אינם עושים. חוטים הנמשכים לכיוון אחד בלבד אינם נקראים עדיין אוהל. הכול מסודר, הנול מוכן לעבודה, אבל שום דבר לא נארג, וכל זמן שלא נארג אין זה כיסוי.
התוספות יום טוב מביא ראיה לדבר. התורה קוראת ליריעות המשכן אוהל, ואותן יריעות היו אריג, חוטים לשני הכיוונים, ולא חוטים לכיוון אחד בלבד.
היוצא מזה שהחוטים המתוחים על פני הנקב משיגים שני דברים בבת אחת. כחציצה הם משאירים את החדר העליון וכל מה שבתוכו בטהרה, וכיוון שאינם אוהל כלל, כלים המונחים למטה בצד המת אינם נטמאים דרכם.
חבילי המטה: חבלי המיטה
גם הפריט השני שברשימה נותן לנו את שני היתרונות יחד: אינו מפשט טומאה והוא חוצץ בפניה. דמיינו מיטת קומותיים שהמזרן הוסר ממנה (אל תסירו בלי רשות). תראו רצועות מתכת עוברות לרוחב, אחת מעל ואחת מתחת. בזמן המשנה עשו את אותה עבודה בחבלים, שזורים לשני הכיוונים, והמזרן הונח עליהם.
בין החבלים האלה יש רווחים קטנים, ואין באחד מהם טפח על טפח, ומשום כך רשת החבלים חוצצת בפני הטומאה. אבל אם יש טומאה תחתיה ועמה כלים, אינה מביאה את הטומאה על אותם כלים, שהרי למעשה בין החבלים יש אוויר פתוח, ומשטח כזה אינו אוהל.
המשפלות: סלי הרשת
הפריט השלישי הוא המשפלות, סלים העשויים מחבלים שזורים, מעין רשת. השימוש הרגיל בהם היה להוצאת זבל, אשפה וגללים.
הסריגה שבחלונות: שבכות החלון
הפריט הרביעי והאחרון הוא הסריגה שבחלונות. גם אלו מין רשת, קבועה בחלון כמחסום, עשויה או מרצועות עץ דקות או מפסי ברזל צרים, ומשמשת כמעין שער שמונע מאדם לזחול פנימה. דמיינו גדר סבכה. פרשו סריגה כזאת מעל מת וכלי מונח תחתיה, ואין הטומאה מובאת על הכלי, שהרי הסריגה מנוקבת כולה ברווחים. ואף על פי כן היא חוצצת ומונעת מן הטומאה לעלות, מפני שלא נשאר פתח של טפח, ובלא טפח אין לטומאה דרך לעלות.
ראו כיצד שני חלקי ההלכה משתלבים בכל אחד מארבעת המקרים. מפני שאוויר פתוח עובר בתוך החפץ, אינו נעשה אוהל ואינו מעביר טומאה. ומפני שאין באותו רווח טפח על טפח בשום מקום, החפץ בכל זאת חוצץ ועוצר את הטומאה.
קושיה שהעלו המפרשים
המפרשים מקשים כאן. יש כלל קבוע שכל דבר המקבל טומאה פסול מלחצוץ בפני הטומאה. והרי משנה במסכת כלים פוסקת שחוטי שתי כאלה כן מקבלים טומאה. אם כן, כיצד הם חוצצים בכלל?
התפארת ישראל מציע שמשנתנו מדברת בחוטי שתי שנמצאים בשלב שלפני שהותקנו ממש בנול, מונחים על החלק שדרכו יוכנסו אך עדיין לא נקבעו בו באמת, ובשלב הזה עדיין אינם מקבלים טומאה. ואחרים מפרשים שהם מחוברים לקרקע, חלק ממתקן קבוע, ולפיכך אינם מקבלים טומאה.
אותה קושיה בדיוק חלה על חבלי המיטה השזורים. מסכת כלים פוסקת שחבלים כאלה מקבלים טומאה, וזה היה צריך לפסול אותם מלחצוץ, ובכל זאת משנתנו מזכה אותם בחציצה. התפארת ישראל והמשנה אחרונה מיישבים שהחבלים המתוארים כאן אינם קשורים למיטה כלל; הם פשוט נמתחו על פני הנקב המחבר בין שתי הקומות.
המשפלות מעוררות את אותה שאלה עצמה, וזה מחזיר אותנו שוב אל מסכת כלים, אל אותו פרק עשרים וארבע המפורסם שעובר על רשימה ארוכה של כלים בשלשות. הדגם שם הוא שכלי מסוים בצורה אחת מקבל טומאת מדרס (אב הטומאה), בצורה אחרת מקבל טומאת מת בלבד (שאינה תמיד אב הטומאה, הכול לפי הנסיבות), ובצורה שלישית הוא טהור מכולם, ואינו מקבל לא זו ולא זו. אחת המשניות שם עוסקת באותם סלי חבלים ממש שבהם הוציאו זבל: מין אחד מקבל טומאת מדרס, לפי שהיו יושבים או נשענים בו, מין שני מקבל טומאת מת בלבד, ומין שלישי טהור מכולם. משנתנו, אם כן, מדברת בהכרח במין שאינו מקבל טומאה כלל, שהרי רק סל כזה יכול לחצוץ.
הקושי הוא שמן הסוגיה שם נראה שסלי הזבל היו מקבלים טומאה בכל האופנים, ושסלים ממין אחר הם אלה שנמצאו טהורים. לפיכך טורחים המפרשים לבאר כיצד אלו שבמשנתנו אינם מקבלים טומאה: דרך אחת היא שחלק מן הסל נשבר, וככלי שנפגם הוא טהור; ודרך אחרת היא שנקבע במבנה הבית, ונעשה כחלק מן הכותל עצמו.
ארבעה חפצים שונים, אם כן: מסכת חוטי שתי פרוסה, חבלי המיטה, סל של רשת ושבכת חלון, וכולם בעלי אותו קו אופי: הרווחים שבהם קטנים מכדי להעלות טומאה, ובכל זאת רווחים דיים שלא ייעשו לעולם כיסוי המביא טומאה למה שתחתיו.