אהלות, פרק ה, משנה ד. המשנה הזאת ממשיכה את המקרה שהפרק בנה עד כה: מת מונח בקומה התחתונה של הבית, ובתקרה שמעליו יש פתח, ובאותו פתח נתונה קדרה של חרס של עם הארץ. השאלה שנשאלת כל העת היא מה דינם של הדברים המונחים בעלייה.
כדי למקם את המשנה כראוי, צריך לזכור את ההלכה שקדמה לה. בית שמאי ובית הלל הגיעו בסופו של דבר לעמדה אחת ("אותו מידה"), וההלכה היא שאוכלין, משקין וכלי חרס שבעלייה נשארים טהורים. מדוע? מפני שאין חשש שיבוא חבר וישאל כלי כזה מעם הארץ. כלי חרס אין לו טהרה במקווה כלל, ולכן החבר יודע מראש שאין לו בו שימוש.
אבל כלים שיש להם טהרה בטבילה, בין של עץ, בין של מתכת ובין של עור, נטמאים. חששם של חכמים היה כך: שמא ישאל חבר אחד מהם, יטבילנו, ויסבור שהעניין נגמר. מה שיישמט ממנו הוא שהטומאה שכאן היא טומאת מת, שאין הטבילה לבדה מועילה לה כלום, אלא צריך גם הזאה, הזאה בשלישי ובשביעי במים שנתערב בהם אפר פרה אדומה.
הלגין של משקין טהורין
ועכשיו למשנתנו. המקרה הוא "לגין", כלי שעשוי מעץ או ממתכת, "שהוא מלא משקין טהורין", מלא במשקים טהורים. הלגין עומד בעלייה. למטה מונח המת, והפתח שבין שתי הקומות מכוסה בקדרת החרס של עם הארץ.
ההלכה פותחת ב"הלגין טמא": הלגין מקבל טומאה, ולא טומאה קלה אלא טומאת שבעה שלמה. כיוון שלגין כזה הוא בדיוק סוג הכלי שהמקווה מטהר, אין קדרת החרס שבפתח מגינה עליו כלל.
ואז בא החלק המפליא של ההלכה: "והמשקין טהורין". המשקה שנמצא בתוך אותו לגין עצמו נשאר טהור. הוא אינו נטמא מן הכלי שמחזיק אותו. רק "אם פינן", אם מריק אדם את המשקה ומעביר אותו "בכלי אחר", כלי שאינו של חרס אלא יש לו טהרה במקווה ולכן הוא עצמו טמא, אז ההלכה היא "טמאין", המשקה נטמא. הקולא שהכלי טמא ותכולתו טהורה נאמרה רק בכלי הראשון שהמשקה היה מונח בו.
מדוע המשקה נשאר טהור
הברטנורא מבאר את הסברה. נניח שלא היינו אומרים כך. מה היה נשאר אז מן ההלכה שאוכלין ומשקין שבעלייה טהורים? הרי משקה אינו מרחף באוויר. מים או מיץ חייבים להיות מונחים בכלי כלשהו. ורוב המשקים נשמרים בכלים שיש להם טהרה במקווה, של מתכת, של עץ או של עור. אם כן, כשאמרו חכמים שמשקין שבעלייה טהורים, בעל כורחך כוונתם אפילו למשקין שמונחים בתוך כלי שנטמא הוא עצמו. משנשפך המשקה לכלי אחר, נופלת הסברה הזאת וחוזרים אנו לכללי הטומאה הרגילים.
המפרשים מקשים על כך: מדוע זו הדרך היחידה? הרי אפשר שהמשקה יהיה מונח בכלי חרס, שאינו נטמא כאן כלל, או בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה מעיקרו. אם כן יש דרך שהלכת משקין טהורין תהיה בעלת תוכן אף בלי החידוש הזה.
המשנה אחרונה, יחד עם מפרשים נוספים, עוסקת בקושי הזה. תשובתם היא שבחיי המעשה לא היו מאחסנים משקים בכלי אבן ולא בכלי חרס, אלא בכלים שהמקווה מטהרם. ולכן כוונת הברטנורא היא שההלכה כמעט לא היה לה במה לחול אלמלא הלימוד הזה: הכלי נטמא, כיוון שהוא בר טבילה, ומה שבתוכו, שאין לו דרך לטהרה בטבילה, נשאר בטהרתו.
וחשוב לזכור בכל השיעור הזה שאין כאן טומאה מן התורה כלל. מדאורייתא, אותו כלי חרס הסותם את הפתח עושה את שלו ומעכב את הטומאה בקומה התחתונה. כל מה שבעלייה טמא רק מגזרת חכמים, ומי שגוזר גזרה קובע את גבולותיה: חכמים הרחיבו אותה לכלי ועצרו לפני תכולתו.
האישה הלשה בעיסה
המשנה ממשיכה: "האישה שהיא לשה", אישה שעומדת בעלייה ולשה עיסה "בעריבה", באותו כלי לישה גדול, השיסל הגדול שנפגשנו בו כמה פעמים במסכת כלים, העשוי מעץ או ממתכת.
כאן מלמדת המשנה חידוש נוסף. כמו שאין הקדרה שבפתח מצילה כלים שיש להם טהרה במקווה, כך אין היא מצילה בני אדם, שהרי גם לאדם יש טהרה במקווה. הסברה זהה. החשש היה שישאל חבר את הכלי ולא ישים אל לבו שאין הטבילה לבדה מספקת לטומאת מת. בדיוק אותה טעות אפשר לטעות באדם: החבר יקרא למי שהיה באותה עלייה, ויאמר לו שיטבול ואחר כך יבוא ויטפל באוכליו, ולא יחשוד שלאדם הזה יש בעיה חמורה בהרבה, שהרי עמד באוהל המת. לפיכך, כשיש קדרת חרס של עם הארץ נתונה בפתח שבין הקומות, הגזרה מטמאה גם כלים שיש להם טהרה במקווה וגם בני אדם.
ומשום כך ההלכה במקרה שלנו, כשהמת למטה וקדרת החרס של עם הארץ מכסה את הפתח, היא: "האישה והעריבה טמאין טומאת שבעה". האישה והעריבה שתיהן טמאות טומאת שבעה, שכן כל דבר שיש לו טהרה במקווה, בין כלי בין אדם, אינו ניצל בעלייה מטומאת המת.
"והבצק טהור". אבל העיסה נשארת טהורה, שהרי אוכלין ומשקין ניצלים. "ואם פינתו לכלי אחר", אבל אם פינתה את הבצק מן העריבה והעבירה אותו לכלי אחר, הרי הוא טמא.
מדוע המשנה חוזרת ואומרת שבית הלל חזרו בהם
אין לחשוב שכל זה דעת בית שמאי לבדם, שהרי המשנה שונה "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי", שבסופו של דבר חזרו בהם בית הלל והורו כבית שמאי. אבל למה צריכה המשנה לומר זאת פעם שנייה?
המפרשים מבארים על פי התוספתא ועל פי הגמרא במסכת חגיגה. בית הלל חלקו מתחילה דווקא על השלב השני הזה של ההלכה, על המקרה שלפנינו ממש. הגמרא שם מביאה את רבי יהושע שאומר שהוא בוש ממש מדברי בית שמאי: וכי אפשר שאישה לשה בעריבה, והיא והעריבה טמאות והבצק טהור? שלגין מלא משקין, והלגין טמא והמשקין שבתוכו טהורין? אלא שמשפירשו בית שמאי את סברתם, הודו להם בית הלל והסכימו עמם.
נמצא שמה שנאמר קודם שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי מכוון לכלל הגדול, שאוכלין, משקין וכלי חרס שבעלייה טהורים וכל שיש לו טבילה במקווה נטמא. והכפילות כאן מלמדת שבית הלל הרחיקו לכת יותר וקיבלו אף את היישומים המפליאים האלה: לגין של מתכת שאפשר להטבילו במקווה נטמא, והמשקה שבתוכו נשאר טהור, ואישה הלשה עיסה, שהיא והעריבה שאפשר להטבילה נטמאות, והבצק עצמו נשאר טהור.
תוספת מן הברטנורא
נחזור ונתבונן בהלכה שהעברת הבצק לכלי שני מטמאה אותו. הברטנורא מעיר על הגבלה נוספת, עוד לפני זה: הבצק נשאר טהור בעריבה רק כל זמן שידיה נשארו בתוכו בלי הפסק. אם הוציאה אותן לרגע ואחר כך חזרה ללוש, הרי נגיעתה מאותו רגע והלאה מטמאה את הבצק.
סיכום
וזה סיכום המקרה. בעלייה עומד לגין של עץ או של מתכת ובו משקין טהורין; מת מונח בקומה שמתחת; והפתח שבין שתי הקומות סתום בכלי חרס של עם הארץ. הכלל שנקבע במשנה הקודמת נדחק כאן עד קצהו: אוכל ומשקה נשארים בטהרתם, וכל שאפשר להטבילו במקווה אינו נשאר. התוצאה היא שהכלי נטמא ואילו מה שממלא אותו אינו נטמא, ורק אם הועבר אותו משקה למקום אחר, גם הוא נטמא.
החידוש הנוסף שנלמד כאן הוא שהקבוצה של דברים שהמקווה מטהרם אינה מוגבלת לכלים: גם אדם יש לו טהרה במקווה, ולכן הוא נכלל בגזרה. ומכאן ההלכה המפליאה של האישה הלשה בעלייה. היא והעריבה שתיהן טמאות טומאת שבעה, וצריכות הזאה בשלישי ובשביעי במי אפר פרה אדומה, ונשארות טמאות לא פחות משבעה ימים עד שתושלם טהרתן, והבצק נשאר טהור. פינה אותו בצק לכלי שני, נטמא; ואף בלי שום פינוי, מלמד הברטנורא שמשהוציאה את ידיה והחזירה אותן, נגיעתה מכאן ולהבא מטמאה את הבצק.