אהלות, פרק ג, משנה ד. המשנה הקודמת נחתמה בכלל רחב: כל שבמת טמא, כל הבא מן המת נושא טומאה, הבשר, העצמות והדם בכלל אחד. היוצא מן הכלל הוא השיניים, השיער והציפורן, לאחר שנפרשו מן המת. משנתנו פותחת במילה כיצד, כלומר: באיזה אופן, ומראה לנו במעשים שבכל יום כיצד הכלל הזה עובד למעשה, ומה דינו של אבר מן המת המחובר לדבר הנכנס אל תוך הבית.
המקרה הראשון: המת מבחוץ ושיערו בפנים
"המת מבחוץ ושערו בפנים": הגוף עצמו נשאר מעבר לכתלים, ורק שערות ראשו נכנסות תחת הגג. פסק המשנה הוא "הבית טמא": כל מה שנמצא בתוך אותו מבנה נטמא, בלא שום הבדל בין זה לבין מת שהיה מוטל פרקדן על רצפת הבית.
ומדוע? התקרה פרוסה על אותן שערות כאוהל, והשערות לא נחתכו מן הגוף. שיער שנפרש אינו מטמא כלל. אבל כל זמן שהוא מחובר, הוא משמש יד, אחיזה שבה נאחז המת. וראה כמה חריפה התמונה: לא אבר אחד עבר את הפתח, ובכל זאת כמה שערות המונחות תחת הגג מכניסות אל הבית את טומאתו של המת כולו.
המקרה השני: עצם שיש עליה כזית בשר
"עצם שיש עליו כזית בשר, והכניס מקצתו מבפנים, והבית מאהיל עליו": יש עצם של מת ועליה כזית בשר, ומקצת אותה עצם הוכנס לתוך הבית, כך שהבית נעשה אוהל על אותו מקצת. הדין: טמא.
מתעוררת כאן שאלה: והלוא למדנו שעצם אחת אינה מטמאה באוהל? נכון, אלא שעצם זו אינה עומדת לעצמה. מונח עליה כזית בשר, ובשר המת בשיעור זה בוודאי מטמא באוהל. נמצא שהעצם משמשת יד לבשר, כשם שהשיער במקרה הקודם שימש יד לגוף.
ושים לב עד כמה הדבר מרחיק לכת: אפילו הבשר עצמו כולו מחוץ לבית, ורק מקצת העצם נכנס תחת הגג, כל מה שבבית נטמא. היד מכניסה את טומאת הדבר שהיא אוחזת בו.
המקרה השלישי: שתי עצמות, שני חצאי זיתים
"שתי עצמות ועליהן כשני חצאי זיתים, והכניס מקצתן מבפנים, והבית מאהיל עליהן, הבית טמא". כאן נותנים לנו שתי עצמות נפרדות, ועל כל אחת מהן מונח חצי כזית בשר. מקצת כל עצם הוכנס אל תוך הבית, והגג פרוס על שתיהן כאוהל. הדין: כל מה שתחת אותו גג טמא.
אין זה אלא הדין הקודם שנשנה פעמיים. כל אחת מן העצמות היא יד לחלק הבשר שעליה, והיד מביאה עמה את מה שהיא אוחזת. היוצא מזה שהבית מאהיל על שני חצאי השיעורים של בשר, ושני חצאים מצטרפים לכזית שלם, והוא בדיוק השיעור המטמא באוהל.
ההגבלה: חיבורי אדם אינם חיבור
כאן קובעת המשנה גבול. נניח ששני חצאי השיעורים של בשר לא צמחו על העצמות מאליהן, אלא אדם הניחן שם, "היו תחובים בידי אדם". במקרה זה הדין טהור, והמשנה נותנת את הכלל הקובע: "שאין חיבורי אדם חיבור", כל מה שאדם מחבר אינו נחשב מחובר.
והבן מדוע יש לזה משמעות כאן. הבשר עצמו, שהוא מקור הטומאה, אינו בבית כלל; רק העצם נכנסה. כל דין הטומאה נשען על היות העצם יד לבשר. וכדי שיהיה לה מעמד זה צריך שהחיבור יהיה טבעי, כדרך שהבשר גדל על העצם. אבל בשר שאדם תחב על עצם, כדרך שתוחבים בשר בשפוד לצלייה, אינו קשור אליה קשר אמיתי. עצם כזו אינה יד, ואינה מכניסה את טומאת הבשר לתוך הבית כשהבשר עצמו נשאר בחוץ.
חזרה על שלושת המקרים
- הגוף בחוץ והשיער נכנס פנימה: טמא. שיער שנפרש אינו מטמא, אבל שיער המחובר עדיין נעשה אחיזה במת, ולכן טומאת הגוף כולו נכנסת עמו.
- עצם שעליה כזית בשר, מקצת העצם בפנים והבשר נשאר בחוץ, והגג מאהיל על אותו מקצת: טמא, שהעצם היא ידו של הבשר, ורואים את הדבר כאילו הבשר עצמו נכנס.
- שתי עצמות, על כל אחת חצי כזית, ומקצת כל אחת הוכנס תחת הגג: טמא, שכל עצם היא יד לחצי השיעור שעליה, ונמצא שהבית מאהיל על כזית שלם מן המת.
הסתייגות אחת צובעת את כל הדיון הזה: עצם נחשבת יד לבשר, ובכוחה לטמא בית בשעה שהבשר מונח בחוץ, רק במקום ששניהם מחוברים חיבור טבעי. אבל אם אדם תחב את הבשר בעצם, הבית טהור, שהרי "אין חיבורי אדם חיבור", חיבורים שנעשו בידי אדם אין להם מעמד הלכתי של חיבור.