אהלות, פרק ב, משנה ד. עד כאן עסק הפרק בחלוקת אבות הטומאה השונים לפי דרכי ההעברה החלות בהם. משנתנו מציגה סוג של טומאה שעוברת בשתיים מתוך שלוש הדרכים, אך לא בשלישית.
נעמיד לפנינו את שלוש הדרכים בבירור:
- מגע הוא נגיעה, חיבור גופני ישיר.
- אוהל הוא הימצאות תחת גג אחד, כלומר שיתוף חלל סגור עם מקור הטומאה.
- משא הוא נשיאת מקור הטומאה או הזזתו, אף בלא נגיעה ישירה.
ובכן, מה הוא הדבר המטמא במגע ובאוהל, אך אינו מטמא במשא?
הגולל
הדבר הראשון שמונה המשנה הוא "הגולל". הגולל הוא האבן הגדולה והרחבה שהונחה על הקבר לכיסויו מלמעלה, כעין גג של אבן לקבר. השם עצמו מלשון גלילה, כמו בפסוק "וגללו את האבן", ששם גוללים את האבן מעל פי הבאר. אבן זו נגללת למקומה על פתח הקבר.
הדופק
אחר כך מוסיפה המשנה "והדופק". אלו האבנים הגדולות המוצבות לימינו ולשמאלו של חלל הקבורה, והן המשמשות משענת שעליה נשענת אבן הכיסוי שמלמעלה.
על שניהם פוסקת המשנה "מטמאין במגע ובאוהל", כלומר מטמאים את הנוגע בהם ואת כל מה שנמצא עמם תחת גג אחד, "ואינן מטמאין במשא", ואינם מטמאים בנשיאה.
המקור בפסוק
מנין הדבר? במסכת חולין לומד רבי עקיבא את הדין מפסוק העוסק במי שנוגע בטומאה בשדה פתוחה. תחילת הפסוק, "וכל אשר יגע", מלמדת שאבן הכיסוי ואבני התמיכה שבצדיה מטמאות במגע. ההמשך, "על פני השדה", מוסיף שהן מטמאות גם באוהל. ומה מוליך לקריאה זו? הנגיעה הגופנית כבר נאמרה ב"יגע", ולכן התוספת מפנה את תשומת הלב לחלל שמעל פני הקרקע, וטומאה העוברת באוויר שמלמעלה, כשאדם נמצא תחת כיסוי אחד יחד עם מקור הטומאה, היא בדיוק טומאת אוהל.
רבי אליעזר: אף במשא
"רבי אליעזר אומר": לדעתו אבנים אלו, הן אבן הכיסוי שמלמעלה והן האבנים הנושאות אותה מן הצדדים, מטמאות אף במשא, ואפילו הזזתן בלא נגיעה מטמאה את האדם. והוא מוכיח זאת בקל וחומר מנבילה, גופה של בהמה שמתה בלא שחיטה. נבילה אינה מטמאה באוהל כלל, ואף על פי כן מטמאה במשא. גולל ודופק, שיש בהם חומרה נוספת שהם מטמאים באוהל, על אחת כמה וכמה שיטמאו במשא.
רבי יהושע: תלוי בעפר הקברות
רבי יהושע מציג דעה שלישית. אף הוא סובר, כדעה הראשונה במשנה, שהאבנים כשלעצמן אינן מטמאות במשא. מה שמדאיג אותו הוא דווקא מה שעלול להימצא תחתיהן: "עפר קברות", העפר התחוח של הקבר המתקבץ בצד המת. הואיל ועלולים להיות מעורבים בעפר זה חלקים מן המת, הזזתו מטמאה אף במקום שלא נגע בכלום.
תשובתו של רבי יהושע, אם כן, באה בתנאי. "אם יש תחתיהן", אם יש מתחתיהן "עפר קברות", עפר של קבר, הרי הן מטמאות את האדם במשא, והזזתן מטמאה אף בלא נגיעה כלל. "ואם לאו", ואם אין שם עפר כזה, אין נשיאתן מטמאה כלל. וההלכה נפסקה כרבי יהושע.
הגדרת הדופק במדויק
עתה מגדירה המשנה את מונחה שלה: "איזהו הדופק", איזו אבן נקראת דופק? "את שהגולל נשען עליו", זו שאבן הכיסוי נשענת ונחה עליה.
"אבל דופק דופקין טהור". דופק דופקין הוא אבן נוספת המוצבת בצד הדופק כדי לחזקו ולהעמידו במקומו, כדי שכותלי התמיכה של הקבר יישארו ניצבים. השרשרת היא כזאת: הגולל נשען על הדופק, והדופק נשען על דופק דופקין. ומאחר שאין הגולל עצמו נשען על אבן חיצונית זו, דופק דופקין נשאר טהור.
חזרה
לסיכום המשנה: הגולל, אבן הכיסוי שעל הקבר, והדופק, האבנים שבצדדים הנושאות אותה, מטמאים במגע ובאוהל, אך לא במשא. רבי אליעזר סובר שהם מטמאים אף במשא. רבי יהושע מסכים ביסודו לדעה הראשונה שהאבנים כשלעצמן אינן מטמאות במשא, אך פוסק שאם יש עפר קברות תחתיהן הן מטמאות במשא, שכן עשויים להיות בו חלקיקים מן המת, וכך ההלכה. והאבן הנקראת דופק היא דווקא זו שהגולל נשען עליה; והאבנים שרק מחזקות את הדופק ומעמידות את אותם כתלים, טהורות.