אהלות, פרק י"ח, משנה ד. עד כאן עסק הפרק בשני סוגים של בית הפרס: שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה מת. משנתנו מוסיפה סוג שלישי הנושא אף הוא את השם בית הפרס, ואחר כך חוזרת אל השדה החרושה כדי לשאול שאלה למעשה: מי שכבר עבר בשדה כזו, האם אפשר לבדוק את הקרקע ולטהר אותו?
בית הפרס השלישי: שדה בוכים
הסוג השלישי שבמשנה הוא "שדה בוכים", שדה של בכי. בוכים מלשון בכייה, וזהו המקום שבו הייתה הלוויה עוצרת: מניחים את המיטה, האבלים והמלווים מתאספים ובוכים, ואחר כך נושאים את המיטה משם והלאה אל מקום הקבורה. הברטנורא מעיר שמדובר ב"מקום רחוק מבית הקברות", מקום המרוחק מבית הקברות עצמו.
שימו לב מיד שאין כאן חשש טומאה כלל. המיטה הונחה על הקרקע, ואחר כך הורמה ונלקחה משם; שום דבר לא נקבר ושום דבר לא נשאר. אם כן, מדוע כורכת המשנה את המקום הזה יחד עם שאר המקרים? מפני שכמה מן ההלכות שנאמרו בבית הפרס נוהגות גם בו, ובשל כך הוא זוכה לאותו שם עצמו.
לא ייטע ולא ייזרע
המשנה פוסקת: "לא ייטע", אין נוטעים אילנות בשדה בוכים, "ולא ייזרע", ואין זורעים בה זרעים. ומה יסודו של האיסור הזה, אם אין כאן טומאה?
מקור האיסור מונח בפינה אחרת לגמרי של הש"ס. נניח שהבעלים לא ייחדו את החלקה הזאת בפירוש כמקום עצירה לרבים בשעת לוויה; אף על פי כן, כבר עתה בוודאי נתייאשו מכל תקווה להשיב אותה לשימושם. מכאן ההלכה הידועה של מיצר שהחזיקו בו רבים, קרקע שהציבור החזיק בה. מי שלמד את הסוגיות שבבבא בתרא זוכר את הדיון בשביל שהרבים עשו אותו דרך לעצמם: משהחזיקו בו הרבים, אין הבעל רשאי עוד לנטוע בו אילנות ולא לזרוע בו תבואה, ואף אינו רשאי לקלקלו בשום צורה, שהרי הרבים נצרכים לו לצורכיהם. ושדה בוכים שלנו אינה שונה. נמצא שאיסור הנטיעה אין לו ולא כלום עם טומאה וטהרה; הוא שייך לעולמה של בבא בתרא, ובא לשמור על מה שנטלו הרבים לעצמם.
וכל זה דווקא במקום ש"נתייאשו ממנו הבעלים", שהבעלים התייאשו מלהחזיר את הקרקע לידם. אבל אם באים אנשים ונותנים עין בשדה של חברם ומחליטים שהיא מקום נוח לשדה בוכים, והבעל מוחה ואינו מסכים לכך, אין הם קונים להם שדה בוכים. השדה נשארת שדה שלו. הכל תלוי בשאלה אם מיחה מתחילה או שמא הפקיר את תביעתו.
העפר עצמו טהור
ממשיכה המשנה: "ועפרה טהור", עפרה של אותה שדה טהור. אין בקרקע הזאת קבר ואין טעם לחשוש לו. ולא עוד, אלא "ועושין ממנה תנורים לקודש", מותר ליטול עפר מן השדה הזאת ולעשות ממנו תנור שיבשלו בו בשר קודשים. וכאן בדיוק נפרדת שדה בוכים משני הסוגים הראשונים של בית הפרס. עפר שנלקח משדה שנחרש בה קבר, או משדה שאבד בה קבר, אין עושים ממנו תנור שישמש להקדש. וכאן עושים.
בודקין לעושי פסח ואין בודקין לתרומה
מכאן פונה המשנה לעניין חדש. כפי שמעיר הברטנורא, כל מה שנאמר עד כאן עסק בשדה בוכים; מכאן ואילך מחזירה אותנו המשנה אל המקרה שבו נפתח הפרק, שדה שנחרש בה קבר.
לשון המשנה: "ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח". שתי הישיבות מסכימות שעושים בדיקה בשביל מי שבא להקריב את קורבן הפסח. תארו לעצמכם: יהודי הולך לשחוט את פסחו, שואלים אותו באיזו דרך הלך, הוא מספר על מהלך דרכו, ומתברר שבית הפרס היה בדרכו. הוא יוצא מדעתו: מה יהיה עם קורבן הפסח שלי? בשבילו עורכים בדיקה מיוחדת בעפר, והמשנה תפרש מיד כיצד. ואם לא נמצא בבדיקה דבר, אף לא עצם כשעורה, הוא טהור ורשאי להקריב את קורבנו.
אבל "ואין בודקין לתרומה". כוהן עומד לאכול את תרומתו, ואומרים לו שגם הוא עבר בבית הפרס. הוא מבקש שיבדקו בשבילו את השדה. כאן אין עושים את הבדיקה. ומה בין זה לזה?
מי שאינו מביא את קורבן הפסח מתחייב כרת. אמת, אם היינו מעכבים אותו מחמת ספק טומאה לא היה מתחייב כרת בפועל, ואף על פי כן חומר העונש מלמד עד כמה חמור הדבר להישאר בלא קורבן פסח. וכיוון שטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן מעיקרה, היו חז"ל מוכנים לסמוך על בדיקה מיוחדת ולא להעמיד את גזירתם שלהם בפני קורבן פסח. אבל בכוהן ובתרומתו אין שעת הדחק כזאת. אכילת תרומה אכן מצווה היא, מצוות עשה, אלא שמניעת עשה אינה באותה דרגת חומרה של מי שמונעים ממנו להקריב את פסחו, שביסודו של דבר ביטולו בכרת. לפיכך אומרים לו: רבי כוהן, אם רצונך לאכול תרומה, לך והיטהר.
הנזיר: מחלוקת
נשוא המחלוקת הוא "ולנזיר", נזיר שעבר בשדה שנחרש בה קבר. אין אנו יודעים אם הגיעה אליו טומאה מעצם כשעורה המונחת באותה קרקע. ואם הגיעה, נזירותו נסתרה: מגלח, מביא את קורבנותיו, ומונה מן היום הראשון מחדש.
"בית שמאי אומרים בודקין". כדי לחוס עליו מכל זה ולהניח לו להמשיך בנזירותו, בודקים את השדה; ואם לא נמצאה עצם כשעורה, אומרים לו להמשיך. "ובית הלל אומרים אין בודקין". אף אם היינו בודקים ולא מוצאים דבר, היינו אומרים לו: רבי נזיר, עליך לגלח, להביא את הקורבנות, ולהתחיל את נזירותך מתחילתה.
לפי קריאה זו בית הלל הם המחמירים, ודבר זה יוצא מן הכלל, ואכן יש הסוברים שצריך להחליף את שמות הישיבות, שבית שמאי הם המונעים בדיקה לנזיר ובית הלל הם המתירים אותה. בין כך ובין כך התמונה פשוטה: במקום שקורבן פסח תלוי ועומד, בודקים בלא ספק; בתרומה אין סומכים על בדיקה כלל; ובנזיר נחלקו שתי הישיבות.
כיצד הוא בודק
עכשיו באה השאלה "כיצד הוא בודק", באיזו דרך עושים את הבדיקה הזאת? "מביא את העפר", נוטל את העפר, "שהוא יכול להסיטו", כלומר העפר התחוח שאפשר להרימו ולעסוק בו, "ונותנו לתוך כברה", ומשליכו לתוך נפה, "שנקביה דקין", שנקביה קטנים. הנקבים צריכים להיות צרים כל כך שעצם כשעורה, שהיא באמת קטנה מאוד, לא תוכל לעבור בהם. "וממחק": את גושי העפר שנשארו על הכברה ממחקים ומפרכים ביד. "אם נמצא שם עצם כשעורה", אם נתגלתה עצם כזאת, הרי הוא טמא, ולאותו אדם שקיווה להקריב את פסחו אומרים שאינו יכול. ואם לא עלה מן העפר דבר, הרי הוא טהור.
שאלה ממסכת פסחים
מי שלמד מסכת פסחים עלול להתקשות כאן. שם דנה הגמרא במי שצריך לעבור בבית הפרס כדי להביא את קורבן הפסח, ומורה לו דבר אחר לגמרי: הוא מנפח. בעודו מתקדם הוא מנפח בעפר התחוח ומסתכל אם נחשפה עצם. וזו צורת בדיקה שונה לחלוטין מזו שבמשנתנו.
יש דרך אחת המחלקת בין שני המצבים. הגמרא בפסחים עוסקת במי שבא לשאול מראש: עליי להגיע לירושלים, וזו דרכי, והיא עוברת בבית הפרס, מה אעשה? לו נותנים את דרך הניפוח, ופרטי אופן עשייתו שייכים לאותה סוגיה. ואילו משנתנו במסכת אהלות מדברת במי שכבר עבר, ועכשיו שואל אם עדיין רשאי להקריב את פסחו. ולזה יש את בדיקת הכברה.
ויש מן הראשונים שקראו את משנתנו אחרת לגמרי מן הברטנורא. לדעתם, "כיצד הוא בודק" אינו נאמר על העובר דרך שכבר עבר בשדה ודואג לפסחו, שהרי בשבילו יש את דרך הניפוח. אלא המשנה מפרשת אחת מן הדרכים שבהן אפשר לטהר את בית הפרס עצמו, עניין שהמשניות הבאות ממשיכות ומפתחות. ולפי זה השאלה היא: בית הפרס שלי הוא ואני רוצה לטהרו, כיצד אעשה? והתשובה, שמעבירים את העפר התחוח בכברה שנקביה דקין.
סיכום
המשנה נפתחה בסוג שלישי הנושא את השם בית הפרס: שדה בוכים, שדה של דמעות, שבה הניחו את המיטה והלוויה עמדה ובכתה. אסור לנטוע בה, אילנות כזרעים, לפי שהמקום נמסר לשימוש הזה; ומשחל עליה דין מיצר שהחזיקו בו רבים, אין הבעל יכול לקום בוקר אחד ולהודיע שזו שדה שלו ושנמלך בדעתו. וכל זה דווקא כשהתייאש; אבל אם מיחה מתחילה, השדה נשארת כולה בידו. ואילו העפר עצמו טהור, שהרי אין מת קבור בו, ואף עושים ממנו תנורים להקדש. מכאן חזרה המשנה אל השדה החרושה: בודקים למי שצריך להקריב את קורבן הפסח, שביטולו במזיד בכרת, ואין בודקים לכוהן הרוצה לאכול את תרומתו, שאכילת תרומה, אף שמצווה היא, אין בה שעת הדחק. ובנזיר הרוצה לדעת אם הגיעה אליו טומאה ואם נזירותו צריכה להתחיל מחדש, נחלקו בית שמאי ובית הלל. והבדיקה עצמה: מרוקנים את העפר התחוח לתוך כברה שנקביה דקין, שכל היורד דרכה ידוע שאין בו עצם כשעורה, ואת הגושים שנשארו למעלה ממחקים ביד. ואם יצא נקי, מקריב עושה הפסח את פסחו, ולפי כמה שיטות אף הנזיר דינו כמותו.