אהלות, פרק י"ז, משנה ד. הפרק הזה עוסק בבית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, ושמא נגררו בה שברי עצמות והתפזרו בתוך העפר, וגזרו עליה חכמים טומאה. משנתנו שואלת מה הדין כשעפרה של שדה כזו אינו נשאר במקומו, אלא מי הגשמים נושאים אותו אל שדה שכנה שהיתה עד עתה טהורה לגמרי.
התמונה שהמשנה מציירת
המשנה פותחת ב"שדה בית הפרס", שדה שדינה כבית הפרס, ואומרת שהיא נמצאת "על גבי טהורה", כלומר מעל שדה טהורה. נמצא שיש לצייר מדרון, צלע של גבעה או הר, ושדה אחת יושבת מעל חברתה. הברטנורא, בפירושו הראשון, מגדיר מי היא מי: השדה העליונה היא בית הפרס, והשדה שמתחתיה היא השדה הטהורה הרגילה.
וכאן נכנס מזג האויר אל המשנה. ירד גשם עצום, "שטפו גשמים מבית הפרס לטהורה": הגשמים שטפו עפר מן השדה העליונה, בית הפרס, והורידו אותו אל השדה הטהורה שמתחת.
מנין לנו שהעפר אכן ירד למטה
בדרך כלל היה מקום לשאול: מנין לי שהעפר הזה שבשדה התחתונה בא מלמעלה? לכן המשנה מתארת מקרה שאין בו שום מקום לספק, לפי ששתי השדות היו בשני צבעים שונים. "אפילו אדומה והלבינו": השדה התחתונה הטהורה היה עפרה אדום, ובית הפרס שלמעלה היה עפרו לבן, ועכשיו, לאחר הגשם, נעשתה השדה התחתונה לבנה. או להיפך, "לבנה והאדימו": השדה הטהורה שלמטה היתה לבנה והשדה שלמעלה אדומה, ועכשיו קיבלה התחתונה גוון אדמדם.
צבעה של השדה התחתונה נעשה כצבעה של העליונה, ולפני הגשם לא היה כן. אין כאן שאלה כלל: עפר מבית הפרס שלמעלה ירד אל השדה שלמטה.
ואף על פי כן, ההלכה
ובכל זאת פוסקת המשנה: "אין עושין אותה בית הפרס". אין אנו עושים את השדה התחתונה בית הפרס. ומדוע?
לפי שחכמים לא גזרו טומאה על עפר תיחוח שנשטף ויורד במדרון. גזירת בית הפרס שלהם נאמרה על הגוש, על העפר בהיותו גוש שלם המונח במקומו. כאן אמנם נשטפו למטה שכבת העפר העליונה והעפר התיחוח, אבל גוש, חתיכת אדמה שלמה ומהודקת, אינו נוטל את עצמו ויורד מן ההר, אף לא בשטף גשמים. וכיון שרק העפר התיחוח זז ממקומו, אין גזירת בית הפרס הולכת אחריו אל השדה התחתונה.
הרמב"ם מבאר את הדין בדרך שונה במקצת. הוא תולה אותו בהלכה שנתבארה למעלה, שאין בית הפרס עושה בית הפרס, כלומר בית הפרס אחד אינו מוליד בית הפרס אחר.
ובין כך ובין כך, המסקנה אחת היא. כשהטילו חכמים את טומאת בית הפרס על עפרה של שדה כזו, לא הטילו אותה אלא על עפר שנשאר גוש שלם, מונח במקום שהניחו בו רבונו של עולם. אף הגשם בא ברצונו של הקדוש ברוך הוא; אבל משעה שהזיז את העפר ממקומו הראשון ואין הגוש מחזיק עוד את עצמו, אין טומאת בית הפרס נתפסת במה שירד למטה, והשדה שלמטה נשארת בטהרתה.