אהלות, פרק ט"ז, משנה ד. במשנה הקודמת למדנו שהחופר ומצא שלושה מתים מונחים יחד, הרי זו שכונת קברות, ועליו לבדוק את השטח שסביבו עשרים אמה לכל רוח, לראות אם יש שם קברים נוספים. משנתנו באה להשלים את הפרטים המעשיים: כיצד נראית בדיקה זו למעשה, ועד לאיזה עומק צריך החופר להגיע? ואגב כך מוסיפה המשנה הלכה בעניין כהן שנמצא עוסק בחפירה.
אין כאן חפירה רצופה של עשרים אמה
נושא המשנה הוא "הבודק", אותו אדם המבצע את הבדיקה של עשרים האמות. היינו יכולים לחשוב שהוא חייב להפוך את הקרקע בלי הפסק, ולעבור על כל טפח וטפח שבעשרים האמות. אלא שהמשנה מגלה כאן קולא עצומה. דרכו לחפור שטח של "אמה על אמה", ואחר כך "ומניח אמה", כלומר מדלג לגמרי על האמה הבאה, ואז פותח ריבוע נוסף של אמה, וכן לחלופין עד שהשלים את כל עשרים האמות. וכך קורא הברטנורא את לשון המשנה בדיוק: אמה אחת חופר, את האמה שאחריה מניח כמו שהיא, וחוזר חלילה.
ומדוע די בבדיקה מקוטעת כזו? מפני דרכם של אנשים בקבורת מתיהם באותם ימים. מנהגם היה להניח רווח של אמה שלמה בין קבר לקבר. וכיוון שאין שני קברים צמודים יותר מכך, החופר הבודק כל אמה שנייה אינו יכול לעבור על קבר בלי לפגוע בו. לפיכך הוא מתחיל אמה אחת מן המקום שנמצאו בו שלושת המתים, וממשיך בקצב זה והלאה.
קולא שנייה כלולה בהלכה זו. כיוון שהחופר מתקדם על קו אחד ובודק רק ריבועים של אמה אחת, יש לחוש שקבר נמצא מעט מן הצד ויחמוק ממנו לגמרי. האם אם כן יהיה חייב לפתוח תעלה באורך קבר, ארבע אמות, וברוחב אמה? המשנה פוסקת שאין דורשים ממנו זאת. די לו בבדיקת אמה מרובעת אחת ובדילוג על זו שאחריה, ושוב מאותו טעם: אותה אמה ריקה ואמינה שהיו מניחים תמיד בין מת למת.
עד לאיזה עומק?
ולעניין העומק: בכל ריבוע שהוא כן פותח, אומרת המשנה שהוא ממשיך "עד שמגיע", כלומר "לסלע או לבתולה". אפשרות אחת היא שהגיע לסלע איתן, ואז ברור מעל לכל ספק שלא נקבר שם אדם מעולם. והאפשרות השנייה היא שהגיע ל"בתולה", קרקע בתולה, אדמה שהוא מזהה בה שלא נחפרה בידי אדם מעולם. בכל אחת משתי אלה, הריבוע הזה נגמר והוא עובר לריבוע הבא.
הכהן שחפר
טומאת מת היא דבר שהכהן מצווה להתרחק ממנו. אם בא כהן והתנדב למלאכה זו מתוך תחושת אחריות כלפי הציבור, היינו צריכים לאמור לו בפירוש שאין העבודה הזו שלו. אבל מה אם לא נודעה כהונתו, או שלא הודיעו לו את ההלכה, וכהן זה עשה את הבדיקה בעצמו? מה דינו?
אומרת המשנה: "המוציא את העפר ממקום טומאה, אוכל בדמעו". המוציא עפר ממקום שיש בו רק ספק טומאה, ולבסוף לא נמצאו שם מתים נוספים, עדיין אוכל בתרומתו. לא היה עליו להיות הבודק, אך העובדה שבדק אינה אוסרת עליו את התרומה, שכן אין כאן חזקת טומאה כלל באותה קרקע.
המפקח בגל
ומנגד מעמידה המשנה מקרה אחר: "המפקח בגל, אינו אוכל בדמעו". "גל" הוא ערמת אבנים ומפולת, והתמונה היא תמונה של דחיפות: כותל נפל על אדם, ואנשים מפנים את ההריסות בבהילות כדי להציל נפש. אם השתתף כהן במאמץ זה, נאסרת עליו התרומה. כאן מוחזק, נעבעך, שמת מונח תחת אותן אבנים. אין בידינו לקבוע את רגע המוות, ואפשר שהנפגע עוד נשם בשעה שהכהן עסק בפינוי, ואף על פי כן חזקת טומאה נתלית באותו גל, והכהן מפסיד את תרומתו.
הלשון "דמעו"
ומדוע נקראת התרומה "דמעו"? הלשון שאולה מלשון התורה עצמה. בפרשת משפטים נאמר "מלאתך ודמעך לא תאחר", פסוק המלמד את סדר הפרשת כל אחת מן המתנות הללו, ושם נקראת התרומה "ודמעך".
יש שיטת הראב"ד ש"אוכל בדמעו" אינו רוצה לאמור שמותר לו לאכול תרומה ממש, אלא רק חולין שנתערבה בהם מקצת תרומה. אך הפשט, וכך לומד הרמב"ם, הוא שמותר לו לאכול תרומה עצמה.
חזרה על המשנה
לסיכום מה שהעלינו: החיוב לבדוק עשרים אמה אינו עשרים אמה של חפירה רצופה. חופר אמה על אמה, מניח אמה, וחוזר, בהסתמך על אותה אמה קבועה של רווח שהיו מניחים תמיד בין קבר לקבר, וחופר לעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה. כהן שחפר שלא כדין במקום שרק ייתכן שיש בו טומאה, ולא נמצא דבר, ממשיך לאכול תרומה. אבל כהן שסייע בפינוי גל אבנים שאנו יודעים שאדם קבור תחתיו, אינו אוכל תרומה, שהרי אפשר שעבר על גבי המת. רק במקום שאין ודאות שיש שם מתים נשאר בהיתרו, וכן פוסק הרמב"ם.