אהלות, פרק ט"ו, משנה ד. משנתנו לוקחת בית רגיל ומעמידה בתוכו מחיצה, ושואלת כיצד נוהגת הטומאה מששוב יש מחיצה במקום: האם המחיצה עוצרת את הטומאה, או שהטומאה פורצת דרכה?
פותחת המשנה: "בית שחצצו בנסרים או ביריעות", בית שאדם חילק אותו בקרשים או בווילונות תלויים. אין הבדל אם החוצץ הוא עץ מוצק או יריעה שנתלתה.
שתי דרכים לחלוק בית
המילה מחיצה מעלה בדעתנו בדרך כלל מסך העומד זקוף בין שני חדרים ועולה למעלה עד שהוא נפגש בגג. מלמדת אותנו משנתנו שזו אינה אלא צורה אחת מצורות החוצץ: "אינה הכי נמי, מן הצדדין", אפשר להעמידו לרוחב, כך שאדם החוצה את רוחב הבית ייפגש קודם בכותל החיצון, אחר כך בחלל הראשון, אחר כך במחיצה, אחר כך בחלל השני, ולבסוף בכותל שמנגד.
אבל מחיצה יכולה גם להימשך בכיוון האחר. "או מן הקורות", מתחת לקורות: המחיצה נמתחת מן הכותל שמימין אל הכותל שמשמאל, פרוסה לרוחב מתחת לתקרה, וכך יש בבית עכשיו חלל תחתון וחלל עליון. שני הסידורים כלולים במשנתנו, וההלכה הבאה מיד נוהגת בשניהם.
טומאה בבית וכלים מאחורי המחיצה
"טומאה בבית, כלים שבחציץ טהורין". כשמקור הטומאה מונח בתוך הבית, כל כלים שנקראו "בחציץ" נשארים טהורים. כפשוטו, "כלים שבחציץ" מתאר כלים הנתונים בגוף המחיצה עצמה, בתוך עוביה, אלא שהפירוש המצוי הוא שהמילים האלה מכוונות לכלים העומדים מעבר לחוצץ, וכך נלמד את המשנה.
ומה מציל אותם? המחיצה עושה את מה שחוצץ עושה, ומונעת מן הטומאה להתקדם. אין כאן שום תמיהה. דמיין בית שאינו חלוק: כלים המונחים למעלה ממנו על הגג אינם נטמאים, וכלים המונחים מחוץ לכותלו אינם נטמאים, שהרי הגג והכותל חוצצים בינם ובין הטומאה שבפנים. אותו היגיון בעצמו נוהג במקרה שלנו. אדם התקין חוצץ בתוך הבית; הטומאה תופסת אחד משני החללים, הכלים תופסים את החלל השני, והחוצץ מונע מן הטומאה להגיע למקומם.
טומאה מאחורי המחיצה וכלים בבית
ממשיכה המשנה: "טומאה בחציץ, כלים שבבית טמאים". הפוך את המקרה, העמד את הטומאה בצדו הרחוק של החוצץ, והכלים שבבית נטמאים. כאן אין בכוח המחיצה למנוע מן הטומאה להגיע אליהם.
כאן יש רשות לשאול: איזה צד הוא "הבית" ואיזה צד הוא "בחציץ"? הרי שני הצדדים חלקים של אותו בית עצמו. התשובה היא הכלל שנפגשנו בו פעמים רבות במסכת זו. השטח שאנו קוראים לו "בחציץ" הוא חלק מן הבית שאין לו מוצא לעצמו. הדרך היחידה שדבר יוכל לצאת מן החלל ההוא היא לעבור דרך המחיצה, לחצות את החלק השני, ולצאת בפתח.
משזה מובן, שני חצאי המשנה מתבארים. כשהטומאה מונחת "בבית", בחלק הפתוח לחוץ דרך הפתח, כלים שמעבר לחוצץ אינם נפגעים, שהרי החוצץ עומד בדרך ואין לטומאה שום צורך לעבור אותו. כשהטומאה מונחת "בחציץ", בחלק הסתום שאין לו מוצא לעצמו, כלי החלק הקדמי נטמאים, שכן מחיצה כזאת אינה יכולה לעצור אותה. הטומאה אינה מסתפקת בכך שתישאר במקומה: דרך טומאה לצאת, טבעה לצאת, והיא הולכת בדרך הפחות חסומה. וכשאין לחלל הפנימי לא פתח ולא חלון, הדרך היחידה החוצה עוברת דרך החוצץ ולרוחב חזית הבית, וכל כלי המונח בדרך הזאת נטמא.
המשל של הברטנורא
הברטנורא ממחיש את הרעיון במקרה מוכר לנו: כלי חרס הסגור בצמיד פתיל, מכסה הצמוד היטב סביב שפתו. אם יש טומאה בבית, מה שבתוך אותו כלי חרס סתום מוגן ממנה. הפוך את הסדר, והנח את הטומאה בתוך הכלי הסתום, ואין הבית שסביבו מוגן כלל, שהרי הטומאה ההיא צריכה לצאת. הטומאה מסרבת להישאר במקומה; היא דוחקת ויוצאת, ואין כיסוי שיכלא אותה.
המקרה השלישי: טומאה וכלים יחד מאחורי המחיצה
עכשיו מוצג לפנינו מקרה שלישי: "כלים שבחציץ" הנמצאים באותו חלל עם הטומאה. עד כאן היו השניים תמיד נפרדים. תחילה עמדו הכלים מאחורי החוצץ והטומאה מלפניו; אחר כך עמדה הטומאה מאחוריו והכלים מלפניו. כאן שניהם נמצאים בשטח הסתום שמעבר לחוצץ, וזה לשון ההלכה: "אם יש שם פותח טפח, טמאים, ואם לאו, טהורין".
הכל תלוי במידת המקום שיש שם. אנו מדמיינים מיד חוצץ העומד באמצע החדר, אבל אין שום הכרח בכך. אפשר בהחלט שיהיה מוצב כך שלא יישאר מאחוריו אלא רצועה דקה של חלל. לכן שואלת המשנה אם יש באותה רצועה פותח טפח, טפח על טפח של חלל. אם יש, השטח נחשב אוהל, ומאחר שמקור הטומאה והכלים נמצאים באותו אוהל אחד, הכלים טמאים כמובן. וכשאין שם טפח על טפח, אין לשטח דין אוהל, והכלים נשארים טהורים, שהרי בכל מקום שאין בו אוהל הטומאה עולה ויורדת בקו ישר בלבד, ואינה מתפשטת לצדדים כלל.
והתוצאה מפליאה. גם בסידור הזה עצמו הבית טמא, שהרי הטומאה כן מפלסת דרכה קדימה אל החלק החיצון; ואף על פי כן, השטח הצר שבו הטומאה עומדת בצד אותם כלים נשאר טהור.
השוואת המקרים
כאן עולה שאלה מתבקשת. חזור וחשוב על המקרה השני: טומאה מאחורי החוצץ, כלים עומדים בחלק החיצון של הבית, ופסקנו שאותם כלים טמאים. נניח שאין בחלל האחורי טפח על טפח. וכי לא היה צריך הדבר להציל גם את הכלים שבחזית?
התשובה היא שאין הדבר משנה כלום; אין להם שום הצלה. אותם כלים נמצאים בבית אחד עם מקור הטומאה, ואין בכוח החוצץ לעצור אותה בשבילם. ממילא הטומאה ממלאת את כל הבית ומטמאת את כל אשר בו. ביחס לחלק החיצון אנו רואים את הבית כולו, שהרי כבר נקבע שהטומאה סופה לצאת, וכל הבית כולו נתון תחת גג אחד.
ואילו הכלים המונחים בצד הטומאה מאחור, בחלל שאין בו טפח על טפח, כן ניצלים. חשוב שוב על ההלכה שבפתח המשנה, שבה טומאה שבחלק החיצון נעצרת על ידי החוצץ ואינה מגיעה למה שעומד מאחוריו. אותו חוצץ עצמו יצר כאן מצב שבו הכלים האלה אינם נמצאים בשום אוהל שהוא, ולכן הטומאה שבסמוך להם עולה ויורדת בקו אנכי בלבד, בלי שום התפשטות לצדדים. הראשונים מציעים כמה דרכים שונות לבאר זאת בדיוק, אך זה עיקר העניין.
סיכום
זו אם כן משנתנו. בית שנחלק במחיצה, בין עומדת זקופה לרוחב החדר ובין פרוסה לרוחב מתחת לקורות, בין עשויה מקרשים ובין עשויה מיריעות. כשהטומאה מונחת בחלק שבו הפתח, כלים שמעבר לחוצץ נמלטים מן הטומאה, והמחיצה משמשת חוצץ. וכשהיא מונחת בחלק הרחוק, שאין לצאת ממנו אלא בעברו קדימה אל החזית, כלי הבית נטמאים. ובאשר לכלים הנמצאים באותו חלק סתום יחד עם הטומאה עצמה: פותח טפח שם מטמא אותם, שהחלל אוהל בפני עצמו; ובלא זה, הטומאה נוהגת אך במאונך, עולה ויורדת, והחוצץ מציל את אותם כלים מן הטומאה. הכלים שבחזית נטמאים, והכלים שמאחור, המונחים ממש בצד הטומאה בחלל שאין בו טפח על טפח, יוצאים טהורים.
דבר מן התוספות יום טוב
כל העת הבנו "כלים שבחציץ" ככלים המונחים מעבר לחוצץ. אבל מה יהיה אם הם נתונים ממש בתוך החוצץ עצמו? התוספות יום טוב נושא ונותן בשאלה הזאת: כשיש טומאה בבית, כלים המונחים כפשוטו בתוך המחיצה נשארים בטהרתם רק כשיש בחללם פותח טפח. אם כן, מדובר במחיצה עבה במיוחד, וכלים התופסים בתוכה חלל של טפח שלם מוגנים גם שם, ולא רק מן הצד השני שלה. כך פסק התוספות יום טוב.