אהלות, פרק י״ג, משנה ד. הפרק שלנו עוסק בפתחים שבכותל הבית, ובשאלה מה שיעורו של פתח כזה כדי שהטומאה תעבור בו ותגיע אל מה שנמצא מעברו השני של הכותל. המקרה שלפנינו הוא פתח שאדם חצב כדי להניח בו כלי אחד מסוים, ובית שמאי ובית הלל נחלקו כיצד מודדים פתח מעין זה.
המשנה פותחת: "העושה מקום לקנה". אדם חוקק מקום בכותלו כדי להניח בו את הקנה שלו. באיזה קנה מדובר? הברטנורא מבאר שזהו הקנה שהאורגים משתמשים בו במלאכתם. ומדוע יניח האורג את קנהו בתוך חור שבכותל? התוספות יום טוב מציע הסבר נאה: האורגים היו צריכים לפעמים להעביר את הקנה מחדר לחדר, ולכן עשו פתח צר בדיוק כמידת הקנה. העומד בצד אחד היה קורא, "תן לי את הקנה", ובמקום להקיף ולבוא דרך הפתח, היה חברו מעביר לו אותו דרך החור.
המשנה ממשיכה: "או לאספתי". או שעשה את החור כדי להניח בו את האספתי שלו. ומהו אספתי? הברטנורא כותב שבלשון יוונית קוראים לחרב אספתי. ואין זו חרב ממש, אלא כלי של אורגים העשוי בצורת חרב. המפרשים מציעים זיהויים שונים לכלים הללו, אבל העיקר להלכה שלנו שווה בכל הגרסאות: יש חור בכותל, הוא נעשה כדי להניח בו כלי, וכיוון שהכלי עצמו צר בהרבה מטפח, גם החור צר מטפח.
המשנה מוסיפה מקרה שלישי: "או לנר". או שחקק בכותל כדי שהנר יונח שם. הנר עצמו לא היה נכנס לתוך החלל; הבית אחיזה שלו היה נדחק לתוך הפתח והנר נשאר מחוצה לו, כך שהכותל החזיק את הנר במקומו ולא היה צריך אדם לעמוד ולאחוז בו. גם כאן מציעים המפרשים יותר מתמונה אחת. יש אומרים שהפתח שימש להעברת הנר אל החדר הסמוך, והמשנה אחרונה כותב שנר קטן היה מונח בתוך הפתח עצמו, כדי שאורו ייפול בשני החדרים כאחד. בכל אופן שנבין, גם פתח זה היה פחות מטפח.
ובכן, מה שיעורו של פתח כזה כדי שהטומאה תעבור דרך הכותל? בית שמאי אומרים: "שיעורו כל שהוא". הלשון "כל שהוא" יכולה לשאת משמעות של השיעור הפחות שבפחותים, אבל אין זו כוונתה כאן. במשנה זו "כל שהוא" פירושו כל שיעור מקום שאותו כלי דורש. נחצב החלל לצורך קנה? המקום שהקנה תופס הוא השיעור שדרכו עוברת הטומאה. נחצב לצורך נר? המקום שהנר תופס הוא השיעור. כל פתח נמדד לפי הכלי שנעשה בעבורו. כך אומרים בית שמאי.
בית הלל חולקים: "בית הלל אומרים: בפותח טפח". השיעור הוא טפח שלם.
שלושת סוגי החורים
כדי להבין במה נחלקו, כדאי לזכור שהפתחים שבכותל מתחלקים לשלוש קבוצות. פתח שנעשה כדי להכניס אור נמדד במקדח שהיה במשכן. פתח שנפתח מעצמו, בין שהמים שחקו אותו ובין שהשרצים ניקבו אותו, שיעורו במלוא אגרוף. ופתח שנעשה מפני שהבעל רצה להשתמש בו לאיזה שימוש, שיעורו בפותח טפח.
בית שמאי מודים שפתח שנעשה לשימוש שיעורו בדרך כלל בפותח טפח; טענתם היא שכאשר הבעל עיצב את החלל סביב כלי אחד מיוחד, צרכיו של אותו כלי עצמו נעשים שיעורו. בית הלל דוחים זאת: פתח שנעשה לשימוש שייך לקבוצה, ולפיכך הוא מקבל את השיעור הקבוע של אותה קבוצה, פותח טפח, טפח על טפח, וזהו השיעור שדרכו עוברת הטומאה בכותל.
המקרה שהכול מודים בו
עתה פונה המשנה לפתח שאין בו מחלוקת. אדם פרץ בכותלו "לזון את עינו", כלומר כדי שיוכל להביט דרכו אל החצר או אל רשות הרבים; "או לדבר חברו", כדי שיוכל לשוחח עם חברו דרך הפרצה; "או לתשמיש", לשימוש רגיל, להניח בו כלי או להעביר בו כלי. בכל אחד מאלה השיעור המתיר לטומאה לעבור דרך הכותל הוא "בפותח טפח", טפח על טפח.
חזרה
נחזור על הדברים. אדם שחקק חלל בעבור כלי אחד מיוחד, בין קנה של אורגים, בין הכלי העשוי כחרב של האורגים, ובין נר, בית שמאי מודדים אותו לפי מה שאותו כלי צריך כדי שהטומאה תעבור, ובית הלל סוברים שפתח מעין זה נכלל בכלל הפתחים שנעשו להנחת דברים ולהעברתם, ולפיכך שיעורו הקבוע בפותח טפח. ופתח שלא נעשה בעבור כלי מסוים, אלא כדי שאדם יביט אל החצר או אל רשות הרבים, או ישוחח עם חברו, או לצרכי יום יום, הכול מודים ששיעורו טפח על טפח.