אהלות, פרק י"ב, משנה ד. משנתנו מציגה מעשה בעלייה ובבית שתחתיה, כשהטומאה למטה ובני הבית למעלה, ושואלת כמה גדול צריך להיות הפתח שבין שתי הקומות כדי שהטומאה תעלה למעלה. ואגב אורחא מלמדת אותנו המשנה דבר יקר: כיצד נמדדת הטומאה כאשר היא אינה מתפשטת בתורת טומאת אוהל.
פותחת המשנה: "סנדל של עריסה", הסנדל של העריסה. סנדל הוא בדרך כלל מין מנעל, וזו בדיוק התמונה כאן, אלא שהמנעל הזה אינו של אדם אלא של עריסה. באותם ימים היו מרכיבים כמין כיסויים או מנעלים קטנים בקצות רגלי העריסה. פעמים שהיה בזה נוי בעלמא, קצת קישוט, ופעמים שהיה בזה צורך מעשי: הוא מנע מקצות רגלי העץ לעמוד ישירות על הרצפה ולהירקב.
ועתה דמיין את העריסה הזאת עומדת בחדר שבקומה העליונה. לאורך הזמן לחץ המנעל של מתכת או של עץ שברגל ושחק את קרשי הרצפה שתחתיו, עד שקדר בהם נקב עד סופם. וזו לשון המשנה: "שפחסו בתוך הבית", שנשקע ופרץ אל תוך הבית שלמטה. הנקב נקב ממש הוא, חודר את הרצפה כולה. העומד בחדר התחתון יכול לשאת עיניו ולראות בפועל את סנדל העריסה מבצבץ מלמעלה.
טומאה למטה, עריסה למעלה
ובאותו חדר תחתון, לדאבוננו, שוכב מת. אדם העומד לצד המת למטה נושא את עיניו ורואה את סנדל העריסה בולט מבין קרשי התקרה. השאלה היא מה דינה של העלייה.
פוסקת המשנה: "אם יש בו פותח טפח, הכל טמא". אם יש בפרצה טפח על טפח, הכל טמא. פרצה בשיעור כזה מחברת את שתי הקומות לאוהל אחד, ולפיכך הטומאה שלמטה עולה למעלה וכל הקומה שמעל טמאה.
"ואם לאו": אם אין בפרצה פותח טפח, הטומאה נשארת במקומה ואינה מגיעה לקומה שמעל. אך אין זו סיבה לדמות שהכלים שבעלייה יוצאים נקיים לגמרי. מוסיפה המשנה: "מונה בו כדרך שמונה במת", מונים כאן בדיוק כדרך שמונים במת.
מונים במקום מתפשטים
מהי מנייה זו? היא מסמנת שטומאת אוהל אינה נוהגת כאן, שבה כל השטח המקורה וכל אשר בו נתפסים בבת אחת ובדרגה אחת שווה. במקומה אנו נוקטים בדיני הטומאה הרגילים שבמגע: כל מה שקורה בדרך כלל כאשר דבר טמא נוגע בדבר אחר, הוא מה שקורה כאן. והמגע פועל בסולם של דרגות: מקור הטומאה עומד בראש החמורים, וכל העברה נוספת מורידה דרגה אחת.
אם כן במעשה שלנו הסנדל בולט אל החדר שלמטה, אלא שאין בפרצה טפח. שוב אין דבר עולה לעלייה מדין טומאת אוהל, ואין אנו מטמאים את כל כלי הקומה העליונה במכה אחת. אלא הולכים אנו חוליה אחר חוליה. הסנדל כלי המקבל טומאה הוא, והוא היה בתוך אוהל המת, ולפיכך קיבל טומאה. ומכאן הוא מטמא את העריסה, לא מדין טומאת אוהל אלא במגע פשוט. והעריסה בתורה מטמאת את התינוק הישן עליה.
וזו בדיוק הנקודה: שלושתם אינם שווים בדרגתם. אילו היה שם פותח טפח, היתה טומאת אוהל שוטפת את החדר שלמעלה ומעמידה את כל אשר בו בדרגה אחת אחידה. עכשיו, כשמונים דרגה אחר דרגה, הסנדל והעריסה קיבלו טומאת שבעה, טומאה של שבעה ימים, בעוד שהתינוק נושא טומאה של אותו יום בלבד. טומאת שבעה מחייבת הזאה ממי פרה אדומה (אפרה מעורב במים חיים) ביום השלישי ושוב ביום השביעי, וטבילה בסוף. ומדוע יוצא התינוק בקל יותר, זה טעון ביאור.
חרב הרי הוא כחלל
כיצד נטמא הסנדל? מחמת שהיה בתוך אוהל המת. ואיזו דרגה יש לו בכך? דרגת אבי אבות הטומאה. ואפשר לתמוה: הרי המת עצמו הוא שעומד בדרגה העליונה הזאת, ואם כן היה על הסנדל לירד דרגה אחת. התשובה נעוצה בכלל "חרב הרי הוא כחלל", שסייף הנוגע במת דינו כמת עצמו. כלי שנגע במת נשאר באותה דרגה ממש שיש לגוף המת. וכיוון שהמת הוא אבי אבות הטומאה, אף הסנדל שהיה תחת אותו אוהל עם המת עומד בדרגה זו.
אלא שדרגה יוצאת דופן זו אינה ממשיכה הלאה בשרשרת. כלי שנגע במת עצמו הוא אבי אבות הטומאה, אבל כלי שני הנוגע באותו כלי ראשון יורד דרגה ונעשה אב הטומאה. רק מגע ישיר בגוף המת מקנה את הדרגה העליונה. ומכאן: הסנדל, שהיה בתוך האוהל שמעל המת, אבי אבות הטומאה, והעריסה, שהסנדל נגע בה, אב הטומאה. ושתי הדרגות, אבי אבות ואב כאחת, מחייבות תהליך של שבעה ימים בהזאה ובטבילה.
התינוק, לעומת זאת, קיבל את טומאתו מאב הטומאה, ומגע באב הטומאה אינו מחייב טומאה של שבעה ימים. טומאתו נמשכת אותו יום בלבד. וזה כוחו של "מונה בו כדרך שמונה במת": כשאין בפרצה טפח, אין מטילים טומאה כללית אחת על העלייה כולה, אלא עוקבים אחר שרשרת המגע שלב אחר שלב, וכל שלב מקבל בדיוק את הדרגה הראויה לו.