אהלות, פרק י"א, משנה ד'. הפרק שלנו עוסק בדרכים שבהן עוברת הטומאה ממקום למקום, ובעיקר בשאלה מה נחשב אוהל, כלומר כיסוי המאהיל ומטמא את כל מה שתחתיו וממשיך את הטומאה גם אל החלל הסמוך. המשנה כאן מביאה מעשה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו באמצע יום חול רגיל.
לפני שניגש למקרה עצמו, יש להכיר את המחלוקת שעומדת מאחוריו. בית שמאי ובית הלל נחלקו אם חלקו העליון של גוף האדם נחשב אוהל גבוה טפח, כלומר אוהל שיש תחתיו טפח של חלל פנוי. אוהל אינו מאהיל ומביא טומאה אלא אם כן יש טפח של אוויר תחתיו. בית שמאי סוברים שגוף האדם הוא מסה אחת שלמה, גוש אחד, ואין בו חלק עליון וחלק תחתון נפרדים, ולפיכך אין בגוף שום דבר שיוצר את אותו טפח של חלל. בית הלל סוברים שמבחינה הלכתית עליונו של אדם נחשב דבר בפני עצמו, מעין כיסוי הפרוס על מה שתחתיו, וממילא יש כאן טפח של חלל.
המקרה שבמשנה
לשון המשנה: "היה משקיף בעד החלון", כלומר היה מציץ ומביט דרך החלון. נסו לצייר את הסצנה. אדם יושב בביתו, שומע המולה ברחוב, פותח את החלון ומתכופף החוצה כדי לראות היטב מה מתרחש שם. רוב פלג גופו העליון נמצא כבר מחוץ לחלון, מוטה כלפי מטה אל הרחוב. נקווה שהוא מחזיק חזק. ואז הוא נזכר במה שעשה: "והאהיל על קוברי המת", גופו נעשה אוהל מעל אותם אנשים שנושאים את המת לקבורה.
ומדוע המשנה מזכירה בכלל את קוברי המת? מבאר הברטנורא שאין להם שום נגיעה להלכה. העיקר הוא שגופו האהיל כאוהל מעל המת, והמשנה רק מתארת את המעמד כפי שהוא נראה במציאות: כשמוליכים מת ברחוב לקבורה, מובן שיש אנשים הנושאים אותו. שאלת הטומאה סובבת סביב המת העובר תחתיו.
בית שמאי ובית הלל
"בית שמאי אומרים", בית שמאי סוברים שאין לגופו דין אוהל גבוה טפח, "ואינו מביא את הטומאה", ולכן אין הטומאה נמשכת אל תוך הבית. וזה נובע משיטתם שהאדם הוא גוש אחד. השוו לקורה עבה טפח, או לבגד עבה טפח: אין קוראים לאף אחד מהם גבוה טפח, שהרי עובי אינו גובה, ואין תחת פני השטח העליונים חלל של טפח. אף כאן, כדי שעליונו של אדם יאהיל כמכסה, צריך שיהיה טפח של חלל פנוי המפריד בין חלק עליון לחלק תחתון, ולדעת בית שמאי אין בגוף חלקים כאלה כלל; הוא גוש אחד שאינו מתחלק. נמצא שהאיש שבמשנתנו יצא בשלום, וביתו נשאר טהור.
"ובית הלל אומרים", בית הלל סוברים להיפך: הרי הוא אוהל גבוה טפח, "ומביא את הטומאה", והטומאה נמשכת אל תוך הבית. לדעתם חלקו העליון של האדם נחשב מבחינה הלכתית בנפרד מחלקו התחתון. לא שהוא, חס ושלום, מתפרק לחלקים; אלא שההלכה רואה את האדם כבנוי משכבות נפרדות, כשעליונו פרוס מעל שאר גופו כמו סכך, וכלשון הפסוק באיוב. ומכיוון שיש כאן עליון ותחתון, הרי העליון הוא גבוה טפח מאליו, בדיוק כמו כמה בגדים המונחים זה על גב זה. יוצא שהסקרן שלנו הכניס טומאה לביתו, ובפעם הבאה בוודאי יהסס לפני שיתלה את עצמו מן החלון.
המקום שבו שני הבתים מסכימים
ממשיכה המשנה: "ומודים", בית שמאי מודים לבית הלל בשני מקרים. הראשון: "שאם היה לבוש בכלים", שהיה בגד מונח עליו. השני: "או שהיו שנים זה על גב זה", ששני אנשים נשענו מן החלון, זה מוטה על גבו של זה מרוב חשק לראות את המתרחש ברחוב שלמטה. בשני המקרים "שהם מביאין את הטומאה", הטומאה מגיעה אל תוך הבית. והסברא פשוטה: הבגד, או האדם העליון, משמש ככיסוי שלמעלה, והאדם שתחת הבגד, או האדם שתחת חברו, משמש כמה שנמצא למטה. נוצר כאן פותח טפח. אין לפנינו עוד גוש אחד שאינו מתחלק, ולכן אף בית שמאי מודים שהבית נטמא.
הערה על המילה משקיף
הלשון משקיף משמעה הבטה והצצה למרחוק. שם העצם השקפה, כלומר נקודת מבט, בא מאותו שורש, וכן הפסוק "השקיפה ממעון קדשך". שורש זה מופיע גם בפרשת סדום. מעיר רש"י שהתורה משתמשת בו בדרך כלל להבטה של כעס, מבט הבא יחד עם פורענות, וזה מתאים היטב למשנתנו. פסוק אחד יוצא מן הכלל: "השקיפה ממעון קדשך", שהעניין שם הוא צדקה, והצדקה היא בדיוק זו שהופכת מבט של כעס, מידת הדין, למידת הרחמים. ומאותו שורש, אגב, נגזרה גם המילה משקפיים.
חזרה
נעבור על המשנה עוד פעם. אדם נשען מחלון ביתו, והחלק שלו הבולט אל החוץ נעשה אוהל מעל מת שהוליכו אותו מלמטה. לדעת בית שמאי לא אירע דבר, שכן אין זה נחשב גבוה טפח: אוהל צריך טפח של חלל פנוי תחתיו, וכיוון שהאדם הוא גוש אחד שאינו מתחלק, אין חלל תחת חלקו העליון. לדעת בית הלל חלקו העליון של אדם אינו גוש אחד עם חלקו התחתון, ולכן יש תחתיו טפח, והטומאה נמשכת אל תוך הבית. אך שני הבתים מודים שאם היה כיסוי מונח עליו, או שאדם שני, שהיה חשקן עוד יותר לראות את ההמולה, נשען ומוטה עליו, אז העליון הוא הכיסוי בפשטות והתחתון מספק את טפח החלל, והבית נטמא.
באיזה בגד מדובר?
כשהמשנה אומרת שהבגד משנה את ההלכה, האם הכוונה לבגד רגיל ופשוט שאדם לבוש בו? מלשון הברטנורא נשמע כך; עיינו בדבריו בסוף המשנה, שם הוא מדבר על אדם לבוש. אולם הרא"ש סובר שאין מדובר בבגדים רגילים כלל. עצם זה שהוא לבוש בחולצתו לא יביא את הטומאה, שהרי החולצה אינה אוהל אלא היא עצמה חלק ממה שנמצא למטה. הרא"ש מפרש שהמקרה הוא שפרוס עליו משהו כעין סדין. ובזה נניח את הדיון שבין המפרשים.