אהלות, פרק י, משנה ד. הפרק הזה עוסק בארובה, פתח שנפער בתקרה או בגג, ובשאלה מה עושה פתח כזה לאוהל שסביבו. משנתנו מציגה מקרה של שתי ארובות המכוונות זו כנגד זו, אחת מעל חברתה, ומבררת לאן הטומאה הולכת ואיפה היא נעצרת.
המקרה: "ארובות זו על גב זו"
נדמיין בית בן שתי קומות. בתקרת הקומה התחתונה, שהיא גם רצפת העלייה, נחתך חור, וממש מעליו, על אותו קו אנכי, יש חור שני בגג עצמו. איננו מדברים על חלון הקבוע בכותל, מן הסוג שמציצים בו לראות אם יורד שלג בחוץ. ארובה היא פירצה במה שמקרה אותך מלמעלה. וכיוון ששני הפתחים מכוונים בדיוק זה כנגד זה, אדם העומד בקומה התחתונה יכול להרים עיניו ולראות את השמיים הפתוחים. אין לו צורך בחלון כדי לדעת מה מזג האוויר: אם יורד גשם, הוא יירד עליו.
מוסיפה המשנה: "ויש בהן פותח טפח", בכל אחד משני הפתחים יש חלל פנוי של טפח על טפח. זו המידה הקובעת לדיני אוהל.
המקרה הראשון: טומאה בבית
המצב הראשון: הטומאה נמצאת בבית, אך לא בתוך חלל הארובות. נאמר שמת שוכב בקומה התחתונה, תחת התקרה. על זה פוסקת המשנה "כנגד ארובות טהור": כלי המונח בקו הארובות, בתוך החלל הפתוח העולה מן הרצפה דרך שני החורים אל השמיים, נשאר טהור. לא התקרה ולא הגג פרוסים מעל אותו כלי, ולכן שום דבר אינו מצרפו לאוהל אחד עם הטומאה. אבל כלי המונח בכל מקום אחר באותה קומה, שחולק את הקירוי עם המת, נטמא, שהרי הקירוי שמעליו עושה אוהל אחד המשתרע גם על הכלי וגם על המת.
וכאן שאלה שכדאי לשאול: כשהטומאה למטה תחת התקרה, מה דין הכלים שלמעלה בעלייה, תחת הגג? התשובה היא שגם הם טהורים. ומדוע אין הטומאה עולה דרך הארובה התחתונה וממלאת את הקומה העליונה? מפני שמעל אותה ארובה תחתונה יש ארובה נוספת בדיוק כנגדה. כשפתח נמצא מעל פתח בקו ישר, אין הטומאה מתפשטת לצדדים אל הקומה העליונה, אלא יוצאת ועולה דרך החלל.
וכן להיפך. אם המת בעלייה, תחת הגג אבל לא כנגד הפתחים, הכלים שבעלייה טמאים, כלים העומדים בקו הארובות טהורים, וכל מה שלמטה טהור. בקצרה: טומאה המונחת תחת קירוי מטמאה רק את מה שחולק עמה את אותו קירוי באותה קומה, וכל העומד בקו הארובות ניצל.
המקרה השני: טומאה כנגד הארובות
המצב השני: הטומאה עצמה "כנגד ארובות", מונחת בחלל הפתוח שמתחת לשני החורים. על זה מלמדת המשנה "הבית טהור", שהבית כולו טהור. שום דבר שבו אינו נטמא: לא הכלים שבקומה התחתונה תחת התקרה, ולא אלה שבעלייה תחת הגג. וכלי המונח בתוך החלל עצמו, בצד הטומאה? גם הוא טהור, שהרי אין אוהל מקרה לא אותו ולא את הטומאה. קביעת המשנה שהבית טהור היא גורפת, והיא כוללת גם את אוויר הפתחים עצמם.
המקרה השלישי: סתימת ארובה בדבר המקבל טומאה
המצב השלישי פותח: "הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות". אין הבדל אם הטומאה בתוך הבית, בכל אחת מן הקומות תחת קירויה, או שהיא עומדת בחלל שכנגד הפתחים. מה שהשתנה הוא שאדם לקח "דבר שהוא מקבל טומאה" וסתם בו אחד משני החורים, "בין מלמעלה בין מלמטה", את החור העליון או את התחתון, בין כך ובין כך. הפסק הוא "הכל טמא": הכל נטמא.
נלך צעד אחר צעד. אם סתם את הארובה העליונה, זו שבין העלייה לשמיים, זה החידוש הקטן יותר. אין רואים יותר את השמיים; הבית נעשה אוהל אחד סתום מן הקומה התחתונה ומעלה, וכל כלי שבתוכו נטמא.
החידוש הוא בארובה התחתונה. הוא סתם רק את הפתח שבין הקומה התחתונה לעלייה, וסתם אותו בדבר המקבל טומאה. דבר כזה אכן מביא טומאה, אבל אינו עוצר אותה: כלי המקבל טומאה אינו חוצץ לעולם. מצד אחד, החלל שתחת הפתח בקומה התחתונה מקורה עכשיו, וטומאת הקומה התחתונה ממלאת אותו. מצד שני, כיוון שהסתימה אינה יכולה לעצור את הטומאה, הטומאה עולה גם לעלייה. אבל המשנה מלמדת יותר מזה. מפני שהסתימה מקבלת טומאה, אנו רואים אותה כאילו הונחה לא על הארובה התחתונה אלא על העליונה. כל הבית, שתי הקומות, נעשה אוהל אחד סתום, ולכן בכל מקום שתהיה הטומאה, למטה או למעלה, כל מה שבבית טמא.
יש שיטות שונות בהבנת אופן פעולתו של המנגנון הזה. יש המסבירים אותו על פי גוד אסיק, הכלל שדבר שלמטה נחשב כאילו הוא נמשך ועולה למעלה. אפשר שאתם זוכרים אותו ממסכת סוכה: מחיצה גבוהה עשרה טפחים יכולה לעמוד הרבה מתחת לסכך, וכל זמן שהסכך בתוך עשרים אמה ובקו המחיצה, אנו רואים את המחיצה כעולה ישר למעלה, אף שבמציאות יש ביניהם אוויר פתוח שציפור או מטוס יכולים לעבור בו. כאן מיושם אותו רעיון עצמו לחומרא: הארובה התחתונה הסתומה נחשבת כאילו הסתימה נמצאת למעלה בגג, וממילא כל מה שתחת אותו אוהל, ובכלל זה הכלים שבעלייה, נטמא.
המקרה הרביעי: סתימת הפתח בדבר שאינו מקבל טומאה
אחר כך הופכת המשנה את המקרה. הפעם הסתימה שהונחה על החור היא "דבר שאינו מקבל טומאה", ושוב אין נפקא מינה איזה מן שני הפתחים נסתם. דבר כזה חוצץ באמת. ומכאן הפסק "ממנו ולמטה טמא, ממנו ולמעלה טהור": כל מה שמתחת לסתימה טמא, וכל מה שמעליה טהור.
נראה זאת בפועל: נניח שנסתם החור התחתון בדבר כזה, והטומאה בקומה התחתונה. הטומאה ממלאת עכשיו את כל אותה קומה, ובכללה חלל האוויר שמתחת לפתח הסתום, שהרי יש עליו קירוי, והכלים שם נטמאים. אבל בסתימה נעצרת הטומאה. כל הכלים שבעלייה נשארים טהורים, מפני שהדבר הסותם חוצץ ועוצר את הטומאה בקומה שלמטה.
וכלי שבעלייה המונח ממש על הארובה, נשען על אותה סתימה עצמה? גם הוא טהור. כיוון שהסתימה אינה מקבלת טומאה ומונעת מן הטומאה לעלות, היא מונעת לגמרי, ואף הכלי היושב ממש עליה ניצל.
לסיכום
שני פתחים, כל אחד טפח על טפח, המכוונים זה כנגד זה, יוצרים חלל פנוי העולה מרצפת הבית עד לשמיים. טומאה המונחת תחת קירוי מטמאה רק את מה שנמצא תחת אותו קירוי עצמו, וכל העומד בחלל הארובות ניצל, והטומאה אינה עוברת מקומה לקומה. טומאה המונחת בחלל עצמו אינה מטמאה כלל, שאין עליה אוהל. נסתם אחד הפתחים בדבר המקבל טומאה, נעשה הבית אוהל אחד שהכל בו טמא. נסתם אחד הפתחים בדבר שאינו מקבל טומאה, הוא חוצץ: טמא מתחתיו, טהור מעליו.