אהלות, פרק ט, משנה ג. פרקנו פורש סדרה ארוכה של ארבע עשרה משניות, וכולן סובבות סביב חפץ אחד: הכוורת, כוורת דבורים העומדת בפתח הבית ופיה כלפי חוץ, לצד רשות הרבים. הכל תלוי בשאלה אם הטומאה מתפשטת למעלה, למטה, לפנים או לחוץ, והכלל המנחה עד כה הוא שאין הכלי חוצץ בפני הטומאה; רק האוהל חוצץ בפני הטומאה. הכלי אינו אלא מוליך את הטומאה עמו. זו המשנה השלישית בסדרה, והיא נוטלת את כל הדיון הזה ומעמידה לו גבול.
המשנה פותחת בהגבלת מה שנאמר לפניה: "במה דברים אמורים?" באיזה מקרה נאמר כל זה? "בזמן שהיא כלי מחולחל." כל מה שלמדנו עד עתה, או לפחות רובו, נאמר כשהכוורת היא כלי גמור שהוא מחולחל, כלומר כוורת עובדת שיש בה נקבים, ואותם נקבים נפקקו בקש באופן רפוי. כוורת מטבעה זקוקה לנקבים כדי שהדבורים ייכנסו ויֵצאו. כל זמן שזהו טיבו של הכלי, פקיקת הנקבים בקש אינה מועילה אלא במקצת, והחפץ נשאר כלי.
שני מקרים שבהם אין זה עוד כלי
"היתה פחותה ופקוקה בקש." הכוורת עצמה נסדקה, והוא סתם את הפרצה בקש. לדעת הברטנורא, המשנה מדברת כאן בכוורת שמעולם לא שימשה בית לדבורים כלל: אין בה נקבי דבורים כל עיקר. מה שאירע הוא שהיא נשברה, ונשברה עד כדי כך שאינה יכולה עוד לשמש ככלי, והוא מילא את הסדק בקש.
"או אפוצה." זהו המקרה השני: כאן אכן מדובר בכוורת עובדת, ואכן יש בה נקבים, שהרי הדבורים צריכות דרך כניסה ויציאה, אלא שבמקום לתחוב בהם קש באופן רפוי סתם אותם סתימה גמורה. והמשנה מוסרת את ההגדרה בדרך של שאלה: "איזו היא אפוצה?" איזו כוורת נקראת כך? כל שאין בה מקום פנוי טפח בשום נקודה, לפי שסתם אותה היטב ולגמרי. (ויש המפרשים גם מקרה זה בכוורת שנשברה.) מכל מקום, החפץ שלפנינו אינו עוד כלי. ועובדה אחת זו הופכת את הכל, שכן דינו עתה כאוהל, והאוהל אכן חוצץ בפני הטומאה.
ארבעת מקרי המשנה
טומאה תחתיה. "כזית מן המת נתון תחתיו, כנגדו עד התהום טמא." כזית מן המת מונח תחת הכוורת. כל שכנגדו למטה טמא, עד עומק שאפשר להגיע אליו, ולא יותר. ומה בדבר שמונח ממש כנגדו למעלה, באותו קו? טהור. הואיל ואין לפנינו כלי אלא אוהל, הרי הוא חוצץ. הטומאה יורדת עד התהום, אך אין בכוחה לעלות מעבר לכוורת.
טומאה על גבה. "על גביו, כנגדו עד הרקיע טמא." כמו במשניות הקודמות שבפרק, השטח הנדון הוא החלל שמחוץ לבית. כשכזית המת מונח על גבה של הכוורת, כל שכנגדו למעלה טמא עד לרקיע, שהרי הטומאה עולה ואין דבר שיעכב בעדה. אבל כל השאר טהור: תוך הכוורת טהור, וכן השטח שתחתיה. ומדוע לא נאמר, כדרך שאמרנו במקרים הקודמים, שהטומאה בוקעת ויורדת דרך הכוורת? לפי שאין כאן כלי. וכיוון שאינו כלי, דינו כאוהל, והאוהל מעמיד את הטומאה.
טומאה בבית. "והבית, אין טמא אלא הבית." כשהכזית מונח במקום כלשהו בתוך הבית, הבית הוא הנטמא, ואילו חלל הכוורת אינו נטמא. וכל השאר טהור, שהרי פיה לחוץ, פי הכוורת פונה לרשות הרבים. באיזו דרך תיכנס הטומאה פנימה? הכוורת היא אוהל בפני עצמו, ואין דבר חודר לתוכה.
טומאה בתוך הכוורת. "בתוכו, אין טמא אלא תוכו." אם הכזית מונח בתוך הכוורת, אין טמא אלא חללה הפנימי. אין לטומאה לאן לצאת: אין פתח שיש בו טפח, ונקבי הדבורים לא נסתמו בקש רפוי בלבד אלא נסתמו סתימה גמורה.
השוואה למקרים הקודמים
כדאי להעמיד את ארבעת הדינים הללו לצד ההלכות שקדמו להם. כל עוד היתה הכוורת כלי עובד, טומאה שעל גבה היתה בוקעת ויורדת ומטמאה כלי שתחת הכוורת, וטומאה שתחתיה היתה בוקעת ועולה ומטמאה כלי שעל גבה. וכמעט כל הדינים הללו נבעו מכלל אחד: אין הכלים חוצצים בפני הטומאה. ועל כך מוסיפה המשנה עתה את סייגה: במה דברים אמורים? רק במקום שאנו עוסקים בכלי. כוורת צריכה לשמש ככוורת, על נקביה וחלונותיה שהדבורים עוברות בהם. ובמקום שלא נעשה אלא תחיבת קש באותם נקבים, אין ההועלה אלא חלקית, והחפץ נשאר בתורת כלי.
אבל אם אין זה עוד כלי, בין מפני שנשברה (ואף שמקומות השבר נתמלאו בקש, אין זו כוורת עובדת, שהרי אין בה נקבים כלל), ובין מפני שיש בה נקבים אלא שנסתמו לגמרי, או שנסתמו עד פחות מטפח, הרי החשבון מתהפך.
וכך בטומאה המונחת תחתיה: שוב אין אנו אומרים שהיא בוקעת ועולה לצד העליון. כלפי מטה היא יורדת בלא גבול כלל ומגיעה עד התהום, אך ברגע שהיא עולה ופוגעת בכוורת נעצרת דרכה. הואיל וזו אוהל ולא כלי, הריהי חוצצת בפני הטומאה. וכשהטומאה על גבה, היא עולה בלא גבול ואין דבר עומד בדרכה, עד לרקיע ממש, ואילו כלי המונח תחת הכוורת אינו נטמא. הכלים בלבד הם שאינם חוצצים בפני הטומאה; האוהל חוצץ. ואילו בהלכות הקודמות, ששם עסקנו בכלי, טומאה שעל גבה היתה בוקעת ויורדת, ואף בגירסה שבה הכלים שבתוכה ניצולים, הכלים שתחתיה נטמאו.
ואשר למקרה השלישי, שטומאה בבית אינה מטמאה אלא את הבית, זה היה באמת הדין גם במקרים הקודמים; והמשנה נוקטת אותו רק לשם אחידות.
המקרה הרביעי הוא שבו הניגוד בולט ביותר. עד כאן, בטומאה המונחת בתוך כוורת שדינה ככלי, אמרנו או שהטומאה יוצאת דרך נקבי הדבורים ומטמאה את כל הבית, או שכלים שעל גבה ושתחתיה נטמאים, לפי שאנו רואים את כל חלל הכוורת כאילו הטומאה ממלאה אותו. אלא שכל זה לא נסמך אלא על היותה כלי, ואין הכלי חוצץ. בין אם נצייר את הכלי כמלא טומאה, שאז הטומאה בוקעת מאליה למעלה ולמטה, ובין אם נצייר אותה יוצאת דרך הנקבים ומתפשטת בבית, בשתי הדרכים אין הכלי מעכב דבר. וכאן אין כלי, ולפיכך טומאה שניתנה בתוכה נשארת בתוכה. האוהל מחזיק את הטומאה בפנים, ואין פתח טפח על טפח שדרכו תצא. תוכה טמא, וכל שמחוצה לה טהור.