אהלות, פרק ח, משנה ג. הפרק הזה ממיין חפצים לקבוצות: יש המשמשים אוהל המוליך טומאה ממקום למקום, יש המשמשים חציצה החוסמת את מעבר הטומאה, יש העושים את שני הדברים, ויש שאינם עושים לא זה ולא זה. משנתנו מציגה את הקבוצה שפועלת בכיוון אחד בלבד: "אלו מביאין ולא חוצצין", מביאים את הטומאה אך אינם חוצצים בפניה. וכאן הפלא: כמעט כל פרט ברשימה הזאת כבר נמנה קודם לכן בין הדברים שכן חוצצים. החפצים אותם חפצים, רק הנסיבות השתנו.
שידות וכוורות שאין להן שוליים כראוי
המשנה פותחת: "השידה והתיבה והמגדל". שידה היא ארגז עץ גדול. תיבה היא התיבה של השולחני, מחליף הכספים. מגדל פירושו כמשמעו מגדל, וכאן הכוונה לארון אחסון העומד על הרצפה. וממשיכה המשנה: "כוורת הקש", כוורת ארוגה מקש, "כוורת הקנים", כוורת ארוגה מקנים, "ובור ספינה אלכסנדרית", מכל המים הבנוי בתוך הספינות האלכסנדריות הגדולות ומחזיק את מי השתייה לכל הדרך.
כל אחד מן הכלים האלה מופיע במשנה אחרת בין הדברים שכן משמשים מחיצה בפני הטומאה. אם כן מה נשתנה? המשנה מפרשת את שני הפסולים: "שאין להם שולים", שאין להם בסיס שטוח אלא תחתיתם עגולה, "ואינן מחזיקים ארבעים סאה", שאין נפחם מגיע לארבעים סאה "בלח", במידת נוזלים, "שהם כוריים ביבש", שיעור השווה לשני כור של יבש.
כדי להבין למה זה משנה, צריך לזכור מדוע כלי כזה אינו מקבל טומאה מעיקרו. כלי בגודל כזה אינו נישא כשהוא מלא. הוא כבד מדי, ואם תנסה להזיז אותו טעון הוא יתפרק. וכלי שאינו מיטלטל מלא אינו נחשב כלי כלל לעניין טומאה, ולכן הוא יכול לעמוד כחציצה. אבל אם התחתית עגולה, אפשר להסיע אותו ולגלגל אותו גם כשהוא מלא. ואם אינו מחזיק ארבעים סאה בלח (שני כור ביבש), הוא קטן דיו כדי להרימו כשהוא טעון. בשני המקרים הוא כלי ממש, מקבל טומאה, וכל דבר הראוי לקבל טומאה שוב אינו יכול לחצוץ בפני הטומאה.
שני התנאים צריכים להתקיים יחד. אם אין הכלי מחזיק ארבעים סאה בלח, כלומר שני כור ביבש, לא יועילו לו שוליים ישרים לגמרי: הוא נשאר מקבל טומאה. ואם תחתיתו עגולה, לא יועיל לו גודלו. הפטור נאמר רק בכלי שיש לו גם שוליים וגם שיעור, שכן על כלי כזה אפשר לומר שאין אדם מזיזו כשהוא טעון, ושאם ינסה יתפרק, ולפיכך אינו נכנס כלל לגדר כלי המקבל טומאה. חסר לו אחד משני התנאים, הרי הוא מקבל טומאה, וקבלת טומאה שוללת חציצה, שכל המקבל טומאה אינו מעכב אותה.
כיסויים שלא נעשו אוהל
מכאן עוברת הרשימה לבדים ולכיסויים: "והיריעה", וילון; "והסקורטיא", סינר של עור; "והקטבליא", מרבד של עור; "והסדין", סדין של בד; "והמפץ", מחצלת ארוגה מקנים רכים וכפיפים; "והמחצלת", מחצלת ארוגה מקנים קשים. כל ששת אלה מופיעים גם הם ברשימת הדברים העוצרים את הטומאה. מה פוסל אותם כאן?
המשנה עצמה נותנת את הטעם: "שאינן עשויין אהל", שלא נעשה מהם אוהל. אם הועמדו כאוהל, שגם דפנותיו וגם גגו עשויים מן החומר עצמו, כל אחד מהם כן חוצץ. במקרה שלנו הוא רק נפרש בשטח. הברטנורא מתאר את המצב: יש נקב בגג, ואדם מותח אחד מן הכיסויים האלה על הגג מלמעלה, כדרך שאדם פורש יריעה.
אפשר להקשות: והרי במצב הזה יש דפנות ויש גג, ומדוע אין זה אוהל החוצץ? התשובה היא שהדפנות אינן באות מן הכיסוי. רק הגג בא מן הסדין או מן המחצלת; הדפנות שייכות לבית. כדי שחומרים אלה יעשו אוהל העוצר את הטומאה, צריך שכל האוהל, דפנות וגג כאחד, יהיה עשוי מהם.
בהמה וחיה שמתו
מכאן פונה המשנה לבעלי חיים: "ובהמה וחיה שמתו". בהמות וחיות הצמודות זו לזו בשיעור הראוי עושות אוהל, וכל זמן שהן חיות אשכול כזה גם מביא טומאה וגם חוצץ בפניה. התפקיד הכפול הזה תלוי כולו בהיותן חיות. משמתו הן עדיין עושות כיסוי המביא את הטומאה, אבל איבדו את הכוח לעכב אותה.
ומדוע המיתה משנה? בהמה שמתה מאליה נבלה היא, ונבלה טמאה בעצמה, ולכן פשוט שאינה חוצצת, שאין טמא חוצץ. אבל קח בהמה טהורה ששוחט כשר שחט אותה כהלכה, שאין כאן נבלה כלל. אף שם יוצא דם מן הפגר, והדם הוא מן שבעה משקין, אותם נוזלים שנגיעתם מכשירה אוכל לקבל טומאה. ואוכל שנגע בו אחד מן המשקין הללו, אף שעדיין לא נטמא, כבר איבד את מעמדו כחציצה בפני הטומאה.
אוכלים שהוכשרו
המשנה מוסיפה "ואוכלים טמאין". אין הכוונה רק לאוכל שנטמא בפועל. כמו שהתבאר, נכלל בזה אוכל שהוכשר לקבל טומאה, אוכל שבא במגע עם אחד משבעת המשקין. מאותו רגע כבר מאוחר: אוכל כזה לא יעמוד כחציצה בפני הטומאה. משהוא ראוי לקבל טומאה, אינו חוצץ בפניה.
התבנית של המשנה
כל פרט עד כאן כבר נלמד במשנה הקודמת בין הדברים שכן חוצצים בפני הטומאה. רק המקרה נשתנה:
- המשנה הקודמת דיברה בשידה, בתיבה, במגדל, בכוורת הקש, בכוורת הקנים ובבור ספינה אלכסנדרית כשיש להם שוליים ויש להם השיעור הנדרש. משנתנו עוסקת באותם שישה כשחסר אחד משני התנאים.
- המשנה הקודמת דיברה ביריעה, בסקורטיא, בקטבליא, בסדין, במפץ ובמחצלת לאחר שהועמדו כאוהל. כאן לא נעשה מהם אוהל, ולכן אינם חוצצים, אף לא כשנפרשו על נקב שבגג, שהרי אוהל העוצר טומאה צריך שגם דפנותיו וגם כיסויו יבואו מן החומר עצמו.
- המשנה הקודמת דיברה בבהמה וחיה בחייהן: כשהן צמודות כראוי הן גם מביאות טומאה וגם חוצצות. שלנו מדברת בהן לאחר מיתה, שאז הן מביאות ואינן חוצצות.
- המשנה הקודמת דיברה באוכלים טהורים, אוכל שלא בא במגע עם אחד משבעת המשקין. שלנו מדברת באוכל שכן בא במגע עם אחד מהם, שאף לפני שנטמא בפועל כבר נעשה ראוי להיטמא.
מוסף עליהן: רחיים של יד
לפרט האחרון אין מקבילה ברשימה הקודמת; הוא לא הוזכר שם כלל. משום כך בדיוק מקדימה לו המשנה "מוסף עליהן", תוספת על כל מה שנמנה קודם: "הרחיים של אדם". הכוונה לרחיים המופעלות ביד, מן הקטנות שאדם מסובב אותן בעצמו, לעומת הרחיים הכבדות המונעות במים או נמשכות בבהמה. רחיים כאלה דינן כלי, וזה בדיוק מה שמגביל אותן: הן יכולות להאהיל על מה שתחתיהן ולהביא לשם טומאה, אך לעולם לא יחסמו את הטומאה.
החוט העובר בכל המשנה הוא כלל אחד: כל המקבל טומאה אינו יכול לעמוד בדרכה של הטומאה. כלי קל דיו להיטלטל כשהוא מלא, אוכל שהוכשר לקבל טומאה, נבלה או הדם היוצא מבהמה שנשחטה, רחיים של יד שהן כלי לעצמן: כל אחד מהם יכול לעשות כיסוי המוריד את הטומאה למטה, ואף אחד מהם אינו יכול לעשות מחיצה העוצרת אותה.