אהלות, פרק ז, משנה ג. משנתנו ממשיכה לעסוק בפתח הבית שבו מונח מת. חז"ל גזרו טומאה על הפתח שדרכו עתיד המת להיות מוצא, ולפיכך כלים המונחים באותו פתח נטמאים עוד לפני שהוזז המת ממקומו. השאלה שמעלה משנתנו היא מה הדין כשיש לבית יותר מיציאה אפשרית אחת, וכיצד אפשר לצמצם את הטומאה, בהחלטה או במעשה, לפתח אחד בלבד.
פתחים רבים, וכולם נעולים
"המת בבית ופתחים הרבה": מת מונח בבית, ולבית פתחים רבים, בין דלתות בין חלונות, אלא שכולם סגורים. מאחר שאין שום סימן איזה מהם ישמש ליציאה, אין לנו דרך לדעת מהיכן יוציאו את המת בסופו של דבר.
המשנה פוסקת "כולן טמאין": כל הפתחים טמאים. בכלל זה כל כלי המונח תחת המשקוף, ואף כלי הנמצא בצדה החיצון של הדלת הסגורה. תאר לעצמך בית שיש לפניו מדרגה קטנה: הנה מזוזות הפתח, הדלת עצמה נעולה, וכלי מונח בחלל הפתח מצד הרחוב. אם תושיט יד ותרים את הכלי, פניך יהיו צמודות לדלת הנעולה. ואף על פי כן הכלי טמא, שהרי חז"ל הטילו טומאה על הפתח שדרכו יוציאו את המת, וכאן כל אחד מן הפתחים הוא מועמד לכך.
נפתח אחד מן הפתחים
"נפתח אחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין": אם נפתח אחד מן הפתחים הללו, הוא בלבד טמא וכל השאר טהורים מכאן ולהבא. שכן כשמת מונח בבית שיש בו יציאה פתוחה אחת בלבד, ברור למעשה שזו הדרך שבה יוציאוהו. אותו פתח והכלים שתחתיו טמאים, ושאר הפתחים, והכלים שיובאו אליהם מעתה, טהורים.
ויש לשאול: מה מכריח לומר שהמת ייצא דווקא בפתח שאירע שהוא פתוח? אולי יפתחו בני הבית דלת אחרת. מבאר ה"משנה אחרונה" שבני אדם ממהרים להוציא את המת מן הבית ואינם משתהים. אם פתח אחד כבר עומד פתוח, מן הסברא הפשוטה שדרכו יוציאוהו, ואיש לא יטרח לפתוח פתח אחר.
ה"תוספות יום טוב" מדייק מכאן חידוש נאה: הדין הזה נאמר אף כשלא אדם פתח את הפתח אלא הוא נפתח מאליו. אפשר היה לחשוב שהפתחים האחרים נפטרים מן הטומאה משום שאדם בחר לפתוח דווקא פתח זה וגילה בכך את דעתו. אולם אין זה יסוד ההלכה. מאחר שבני הבית דחוקים לטפל בקבורה בלא שיהוי, ומאחר שפתח אחד עומד למעשה פתוח, אנו מניחים שההוצאה תהיה משם, ואין נפקא מינה כיצד נפתח אותו פתח.
מחשבה על פתח שעדיין סגור
"חשב להוציא באחד מהן, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים, הציל על כל הפתחים": כל הפתחים עדיין סגורים, אלא שבני הבית גמרו בדעתם להוציא את המת בפתח מסוים, או בחלון מסוים שמידותיו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. מחשבה זו לבדה מצילה את כל שאר הפתחים, והכלים המונחים בהם טהורים.
ארבעה על ארבעה טפחים שנזכרו בחלון הם שיעור פתח הראוי להוציא בו את המת, ואותה מידה נדרשת גם בדלת. פתח קטן מזה אינו יציאה מעשית, ואין המחשבה עליו מועילה כלום.
אימתי צריכה המחשבה להיות?
נחלקו התנאים אימתי צריכה מחשבה זו להיות. דעת בית שמאי: "יחשוב עד שלא ימות המת", כלומר שההחלטה צריכה להיגמר בעוד האדם בחיים. רק מחשבה שנעשתה לפני הפטירה כוחה לצמצם את הטומאה לפתח אחד. ואם כבר יצאה הנשמה, ורק אחר כך קבעו בני הבית פתח מסוים, מחשבתם באה מאוחר מדי ושאר הפתחים אינם נפטרים.
"ובית הלל אומרים, אף משימות": בית הלל סוברים שאף לאחר שמת האדם, מחשבה להוציאו בפתח מסוים מסלקת את הטומאה מן השאר.
הברטנורא מעיר שאף לדעת בית הלל אין ההצלה אלא מכאן ולהבא. כלים שהיו מונחים בשאר הפתחים לפני שנעשתה המחשבה נשארים טמאים, שהרי בשעה שהיו שם היה כל אחד מאותם פתחים עדיין יציאה אפשרית. אבל כלים שהובאו לאותם פתחים לאחר המחשבה טהורים.
פתח שנסתם באבנים
"היה סתום ונמלך לפתחו": אחד מפתחי הבית היה סתום באבנים, ועכשיו נמלכו בני הבית לפנות את האבנים ולהוציא בו את המת.
"בית שמאי אומרים, כשיפתח ארבעה טפחים": בית שמאי סוברים שאין פתח זה מציל על האחרים עד שיוסרו בפועל אבנים בשיעור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. לדעתם, פתח שנסתם באבנים שוב אינו פתח כלל. לפיכך אף אם נעשתה המחשבה בעוד האדם חי, ואף אם התחילו במלאכת פינוי האבנים, אין זה מועיל עד שיהיה שם חלל ממש של ארבעה על ארבעה טפחים.
ובית הלל מקילים גם כאן: "ובית הלל אומרים, כשיתחיל". משעה שהתחיל לפרק את האבנים נקבע אותו פתח כמקום שממנו יוציאו את המת, ושאר הפתחים טהורים. ושים לב שאף בית הלל דורשים כאן יותר ממחשבה. דלת שדי לפתוח אותה אפשר לייעד במחשבה בלבד, אבל פתח הסתום באבנים צריך שיתחילו בפועל בפירוקו. כל הקלת בית הלל כאן היא בשיעור: אין צורך שיפנו כבר ארבעה על ארבעה טפחים שלמים, ובלבד שהתחילו במלאכת הסרת האבנים.
פותח פתח חדש לגמרי
"ומודים בפותח בתחילה, שיפתח ארבעה טפחים": בית הלל מודים לבית שמאי במקרה שלא היה שם פתח מעולם. כגון שהחליטו בני הבית שרצונם להוציא את המת דרך כותל מסוים, ומאחר שאין עוברים דרך כותל, יחצבו בו פתח חדש. במקרה כזה אין שאר הפתחים נצלים עד שייפתח בפועל שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וזה הדין אף לדעת בית הלל.
חזרה על המשנה
מת מונח בבית שיש בו פתחים רבים ואין אחד מהם פתוח. כולם טמאים, ובכלל זה כלי המונח בתוך מזוזות הפתח מצד הרחוב של הדלת הנעולה, שהרי חז"ל הטילו טומאה על הפתח המיועד להוצאת המת, וכל אחד מהם עשוי להיות אותו פתח.
נפתח אחד מן הפתחים, אותו פתח טמא והשאר טהורים מאותה שעה ולהבא: כלים שיובאו אליהם לאחר מכן טהורים, וכלים שהיו מונחים בהם עד אז נשארים טמאים, כדברי הברטנורא. וכן הדין אם רק חשבו בני הבית להוציא בפתח מסוים או בחלון מסוים של ארבעה על ארבעה טפחים, אף שהוא עדיין סגור: מחשבה זו מצילה על שאר הפתחים.
ובאשר לזמן המחשבה, בית שמאי מצריכים שתהיה לפני פטירת האדם, ובית הלל סוברים שאף לאחר שיצאה הנשמה והמת מונח בבית, מחשבה להוציאו בפתח אחד מטהרת את השאר, ואף זה אינו אלא מכאן ולהבא.
היה פתח סתום באבנים ונמלכו בני הבית לפנותן ולהוציא בו את המת, בית שמאי רואים אותו כאילו אין שם פתח כלל, ואינו מציל על האחרים אלא משיוסרו אבנים בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים, שהוא שיעור פתח הראוי להוציא בו את המת. בית הלל מודים שאין המחשבה לבדה מספיקה כאן, שהרי למעשה הפתח סתום באבנים, אלא שלדעתם די בכך שיתחילו במלאכת הפינוי. ומודים בית הלל שבמקום שאין פתח כלל ובני הבית מתכוונים לפרוץ כותל ולעשות פתח חדש, אין שאר הפתחים נצלים עד שייעשה מן הפתח החדש לפחות ארבעה על ארבעה טפחים.