אהלות, פרק ב, משנה ג. טומאת מת מגיעה אל האדם בשלושה מסלולים נפרדים, ומשנה זו עוסקת בדיוק בהבחנה שביניהם. מגע פירושו נגיעה גופנית בטומאה עצמה. משא פירושו נשיאת משקלה, אף במקום שאין האדם נוגע בה כלל. אוהל פירושו שהייה תחת קורת גג אחת עמה, והוא הנושא שהמשניות הבאות במסכת זו יפרטו בו הרבה. משניות קודמות כבר לימדו שאין כל מקורות טומאת המת שווים בכוחם, וכאן נמנים לפנינו חמישה דברים שאין בהם אלא שני הכוחות הראשונים מן השלושה. וכך פותחת המשנה: "אלו מטמאין במגע ובמשא", אלו הם המטמאין את הנוגע בהם ואת הנושא אותם, "ואינן מטמאין באוהל", ואילו האדם השוהה עמהם תחת גג אחד אינו נטמא.
הדבר הראשון: עצם כשעורה
"עצם כשעורה", עצם מן המת בשיעור גרעין של שעורה. עצם כזו מטמאה את הנוגע בה ואת הנושא אותה, אבל אדם שאינו אלא נמצא עמה תחת גג אחד נשאר טהור.
הברטנורא מראה לנו מנין נלמדת הבחנה זו מן הפסוקים. בטומאת אוהל נאמר בתורה "עצם אדם", ואילו בטומאת מגע נכתב "עצם" בלבד. תוספת המילה מלמדת שאין מטמא באוהל אלא עצם שניכר בה שהיא מגוף אדם. אבל למגע אין צורך בהיכר כזה, ודי בשבר קטן כשיעור שעורה, ומשא הולך אחר אותו הדין, שהרי טומאת המשא נלמדת מטומאת המגע. וטומאת אוהל אין בה.
הדבר השני: ארץ העמים
"וארץ העמים", עפר שמארצות הגויים, מחוץ לגבולות הארץ. חכמים גזרו טומאה על אותו עפר, שהרי אפשר שנקבר שם מת בכל מקום ואין אדם יודע בכך.
הברטנורא מבאר שהמשנה מדברת בגוש מאותו עפר שהביאו אדם עמו מעבר לגבול אל תוך הארץ. מאחר שאפשר שקבור בתוכו שבר עצם כשעורה, הרי הגוש מטמא במגע ובמשא. אבל אינו מטמא באוהל, שהרי עצם בשיעור זעיר כזה לא היתה מטמאה באוהל אף אם היתה מונחת שם באמת.
ומנין לנו שהמשנה מדברת בעפר שהובא לארץ ישראל, ולא באדם שיצא לחוץ לארץ? מפני שגזירת חכמים חלה אף על אוירה של ארץ העמים. היוצא מארץ ישראל נטמא מיד, בלא מגע ובלא משא, ואפילו הוא רוכב על סוסו. וכיון שמשנתנו נקטה מגע ומשא, על כרחך היא מדברת בעפר שהועבר לתוך ארץ ישראל.
הדבר השלישי: בית הפרס
"ובית הפרס", שדה שהיה בה קבר ואחר כך נחרשה במחרשה, ונתרוצצו העצמות שתחתיה ונתפזרו שבריהן בכל השדה. השם נגזר מלשון פרוסה, דבר שנשבר לחתיכות. הברטנורא מביא את דברי הנביא בישעיה, "הלא פרוס לרעב לחמך", שתשבור חתיכה מכיכרך ותיתן לרעב שאין לו. פורס פירושו איפוא לשבור ממנו חתיכה, ושדה זו נקראת כך משום שהמחרשה עשתה את העצמות שבה שברים שברים.
ולאמיתו של דבר, מן התורה אין שדה כזו טמאה כלל, שמן הסתם דיקדקה המחרשה את העצמות לשברים פחותים משיעור שעורה. ואף על פי כן גזרו חכמים שתהא מטמאה במגע ובמשא, מחשש שמא נשתייר שבר אחד שלם בשיעור שעורה, ויבוא המהלך שם ויגע בו או יזיזנו ממקומו.
הדבר הרביעי: אבר שאין עליו בשר כראוי
"אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי": אבר שנחתך מן המת, וכן אבר שנחתך מן האדם החי, שאין עליו בשר כראוי, כלומר שיעור בשר מספיק. וכבר למדנו שכוונת הדבר לשיעור בשר שהאבר היה יכול להעלות בו ארוכה אילו נשאר מחובר לגוף חי. אבר שאין עליו שיעור זה אין לו דין עצם אדם, ולפיכך אינו מטמא באוהל, ואינו מטמא אלא במגע ובמשא.
הדבר החמישי: שדרה וגולגולת שחסרו
"השדרה והגולגולת שחסרו", שדרה או גולגולת שחסר מהן. בשלמותן שתיהן מטמאות באוהל אף כשלא נשתייר עליהן בשר כל שהוא. אבל אין כוח זה נתלה בהן אלא בעודן שלמות. משנחסרה מהן חתיכה, דינן ככל עצם אחרת: טומאה במגע ובמשא, ואין בהן טומאת אוהל.
ומשום כך שואלת המשנה, "כמה הוא חסרון בשדרה", כמה צריך לחסור ממנה כדי שלא תיחשב שלמה? "בית שמאי אומרים שתי חוליות", לדעת בית שמאי צריך שיחסרו שתי חוליות. "ובית הלל אומרים אפילו חוליא אחת", בית הלל סוברים שדי בחסרון חוליא אחת.
"ובגולגולת", וכמה יחסר מן הגולגולת? "בית שמאי אומרים כמלא מקדח": מקדח הוא כלי הקידוד, ובית שמאי מודדים את החסרון כשיעור נקב שקודדו במקדח. "ובית הלל אומרים כדי שיינטל מן החי וימות": בית הלל מודדים באומדנא של אדם חי, שהרי גם גולגולת זו היתה בעבר של אדם חי. אם נטילת שיעור זה מאדם חי היתה מוציאה את נשמתו, נחשבת הגולגולת חסרה. ושיעור זה קטן מנקב המקדח.
ומקדחים, כידוע, נעשים בכל מיני עוביים, כפי שיודע כל מי שקנה מקדחה עם מערכת ראשים. לפיכך מבררת המשנה, "באיזה מקדח אמרו", באיזה מקדח מדובר? "בקטן של רופאים, דברי רבי מאיר": לדעת רבי מאיר הוא הכלי הקטן שהרופאים משתמשים בו. "וחכמים אומרים בגדול של לשכה": חכמים מכוונים למקדח הגדול שהיה שמור בלשכה שבמקדש, וזה הקל מבין שני השיעורים. וחז"ל שיערו את הנקב שעושה אותו מקדח גדול כשיעור מטבע הנקרא פונדיון.
סיכום
חמישה מקורות טומאה מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל:
- שבר עצם בשיעור שעורה.
- גוש של ארץ העמים שהובא מעבר לגבול הארץ.
- בית הפרס, שדה שהיה בה קבר ונחרשה.
- אבר מן המת או אבר מן החי שאין עליו בשר כראוי.
- שדרה או גולגולת שחסרו; ובעודן שלמות כל אחת מהן מטמאה אף באוהל.
ולעניין שיעור החסרון: בשדרה, בית שמאי מצריכים שתי חוליות ובית הלל אפילו חוליא אחת. בגולגולת, בית שמאי מודדים בנקב המקדח, ובית הלל די להם בשיעור הקטן שנטילתו מאדם חי היתה ממיתה אותו. ולשיעור המקדח של בית שמאי, רבי מאיר מדבר במקדח הקטן של הרופאים, וחכמים במקדח הגדול של הלשכה, שחז"ל שיערוהו כשיעור פונדיון.