אהלות, פרק י"ז, משנה ג. פרקנו עוסק בשדה הנקראת בית הפרס: שדה שנחרש בה קבר, וחכמים טימאו את השטח שסביבו מחשש שהמחרשה גררה עצמות בתוך העפר. עד כה למדנו כמה חמורה הגזירה הזאת. משנתנו הופכת את המטבע ומונה שורה שלמה של מקרים שבהם, למרבה ההפתעה, אין נעשה בית הפרס כלל.
חורש שיח מלא מתים
המשנה פותחת: "החורש את המלא טומיא או את צירת העצמות". המקרה הראשון הוא מי שחורש בשיח שהיה מלא מתים, זה מונח על גב זה. המקרה השני הוא שדה שיש בה ערימת עצמות, והוא חרש ישר דרך הערימה.
ומהי המילה המשונה טומיא? הברטנורא מבאר שהכוונה "מלא טומיא", וטומיא בלשון ארמי היינו עצמות של מת. כלומר, המשנה מתארת מצב חמור בהרבה מקבר בודד: בור צפוף במתים, או ערימת עצמות מפוזרת בשדה, ומחרשה עוברת בתוכה ממש.
לכאורה דווקא כאן היה עלינו להחמיר יותר מכל מקום. עד עכשיו דיברנו על קבר אחד, וחכמים החמירו עד מאוד. כאן יש מתים רבים, ואף על פי כן ההלכה היא שאין נעשה בית הפרס. מדוע?
הברטנורא משיב על כך ביסוד גדול. בית הפרס הוא גזירה דרבנן. חכמים גזרו על המצב הרגיל: קבר בודד שנמצא בשדה ואדם חרש עליו. אבל שאדם יחרוש לתוך שיח דחוס במתים, או דרך ערימת עצמות גלויה לעין, זה פשוט אינו דבר שקורה. וחכמים לא גזרו גזירות על מקרים שאינם שכיחים.
ואפשר להקשות: וכי מצוי הדבר שאדם חורש על קבר? משיבה על כך המשנה אחרונה שתקלה כזאת מציאותית לגמרי. אדם רואה את הקבר, מתכוון להטות את הלהב סביבו, ובלי כוונה פוגע בקצהו. תמונה כזאת קל לצייר. אבל להוליך מחרשה לתוך תעלה גדושה בגופות זה עניין אחר לגמרי. כאן אנו פוגשים כלל שחוזר ועולה בכל הגמרא: לא גזרו חכמים אלא במקום שהמצב שכיח, כלומר מצוי ורגיל.
שדה שאבד בה קבר
המשנה ממשיכה בשדה "שאבד קבר בתוכה": ידוע לנו שיש בשדה הזאת קבר במקום כלשהו, אבל אין איש יודע היכן. אדם חרש את השדה, ואף על פי כן אין נעשה בית הפרס.
הברטנורא מבאר שזה ספק ספיקא קלאסי. ספק ראשון: כיוון שאיננו יודעים היכן הקבר, מי אומר שהוא בכלל חרש עליו? ואף אם נניח שכן, יש ספק שני: מעולם לא אמרנו בוודאות שהמחרשה מפזרת את העצמות, אלא שיש אפשרות כזאת. בין שני הספקות, אין אנו חוששים.
קבר שנמצא לאחר מכן
המקרה הבא: אדם חרש את שדהו, ורק לאחר מכן "שנמצא בה קבר", נמצא בה קבר. גם כאן אין נעשה בית הפרס. הביאור הוא שבית הפרס פועל כקנס, וחכמים לא הטילו את הקנס אלא על מי שידע מן הקבר בשעה שחרש וחרש בכל זאת. אבל אדם זה גמר את מלאכתו בתמימות, ורק אחר כך הזכיר לו שכן שהיה שם מקום קבורה מאז ומתמיד. הוא לא חשד בכך כלל. ובמקום שאין רשלנות, אין קנס.
החורש שדה שאינה שלו
מוסיפה המשנה: "החורש את שאינו שלו", מי שחורש קבר בשדה שאינה שלו. חכמים לא קבעו קנס שבו עוולתו של אדם אחד מענישה את שדהו של חברו. וכן "וכן נכרי שחרש", נכרי שחרש על קבר. אין קנס חל עליו. ובכל המקרים האלה, "אינו עושה אותה בית הפרס".
כמה מן המפרשים מבארים את הסברה: מה בכלל יועיל קנס כלפי נכרי? מודיעים לו שאדמתו נושאת מעתה דין בית הפרס, וההודעה אינה אומרת לו דבר. הוא אדיש לגמרי לתואר הזה, ולכן אין בעונש שום עוקץ.
ההוכחה מן הכותים
מנין לנו שנכרי אינו בכלל הקנס הזה? מפני שההלכה היא אין בית הפרס לכותים. ואם אף כותי אינו עושה בית הפרס, קל וחומר מי שאין לו שום קשר לכלל ישראל.
ומי היו הכותים? שמם עולה כמעט בכל מסכת. הם היו אומה שמקורה בעיר כותא, ובסופו של דבר התיישבו בארץ ישראל, לא מיוזמתם אלא בהגליה מידי מלך אשור. הוא הגלה את עשרת השבטים והעביר את האומה הזאת לתחומם, כדרך המדינית הקבועה של הכובשים: להשאיר כל אוכלוסייה בהרגשת זרות באדמה שהיא יושבת עליה, כדי שלא יהיה לה בסיס למרוד. הכותים נהגו שלא כשורה, ובאו אריות וטרפו בהם. הדבר הביא אותם לקבל עליהם את היהדות, אלא שעד כמה גיורם היה אמיתי נותרה שאלה פתוחה, והסתבכויות בעניין הכותים נמשכו דורות. מכל מקום, כיוון שכותי אינו עושה בית הפרס, נכרי בוודאי אינו עושה.
הכלל שביסוד הדברים
ביסוד המקרה של החורש בשדה חברו עומד כלל רחב שכבר פגשנו: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. איני יכול לפשוט יד בנכסיך ולעשות את חפצך אסור.
ולגבי בית הפרס הדבר נכון אף באנשים שיש להם קשר אמיתי לשדה. שותף אינו עושה בית הפרס בשדה המשותפת. וכן פועל המקבל חלק בפירות אינו עושה. ואף אפוטרופוס, שנתמנה לנהל שדה עבור יתום, אינו עושה. אין בתפקידו כוח לגרום הפסד לנכסי אחרים.
הרמב"ם מוסיף נקודה מעניינת. אם אדם חרש את שדהו ואת שדה חברו במשיכה אחת רצופה, שדהו נעשית בית הפרס, ושדה חברו אינה נעשית.
חזרה על המשנה
למרבה האירוניה, חרישה על קבר אחד עושה בית הפרס, ואילו המקרים החמורים יותר אינם עושים:
- חרש לתוך תעלה גדושה בגופות, או דרך ערימת עצמות: אין בית הפרס, שאין זה דרך העולם, וחכמים לא גזרו אלא על המצוי.
- חרש שדה שמקום הקבר שבה נשכח: אין בית הפרס, מכוח ספק ספיקא. אפשר שהלהב לא עבר שם כלל, ואם עבר, אפשר שלא נגרר דבר.
- חרש שדה שנמצא בה קבר רק לאחר מכן: אין בית הפרס, שהרי לא ידע, והקנס מכוון למי שהיה עליו להיזהר יותר. ואינו תלוי בכך שהעצמות נתפזרו בפועל.
- חרש על קבר בקרקע של אחר: אין קנס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן שותף, ופועל הנוטל חלק ביבול, ואפוטרופוס.
- נכרי שחרש: אין קנס, ולמדנו זאת מן ההלכה שאף כותי אינו עושה בית הפרס.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו לא רק את הלכות בית הפרס, אלא את אופייה של התקנה עצמה: קנס דרבנן, שאינו נוהג אלא במקום שהמעשה שכיח, ואינו חל אלא על מי שהיה יכול וצריך להיזהר יותר.