אהלות, פרק ט"ו, משנה ג. המשנה ממשיכה בעניינו של הפרק: חפצים הפרוסים על גבי טומאה, והשאלה אם הם נחשבים אוהל. כאן החפצים הם חביות המסודרות שורות שורות באוויר, והמשנה מלמדת אותנו גם כיצד הטומאה מתנהגת סביבן וגם מתי החביות אכן נעשות אוהל ממש.
המשנה מציגה את החביות בשני מצבים אפשריים. או "שהן יושבות על שוליהן", כלומר עומדות על תחתיתן ופיה של כל חבית פונה למעלה, או "מוטות על צדיהן", שוכבות על הצד ופיה של כל חבית פונה לצדדים. בשני הסידורים החביות נמצאות "באויר", בחוץ ולא בתוך הבית.
פרט נוסף: "ונוגעות זו בזו בפותח טפח". החביות נוגעות זו בזו, ובמקום המפגש ביניהן יש פותח טפח שלם. זאת בניגוד לנסרים הנפגשים רק בקרן זווית, שם נקודת המגע אינה מגיעה לכדי פותח טפח. התפארת ישראל מעיר שבדין הראשון של משנתנו אין לפרט הזה שום נפקא מינה למעשה, שהרי שם מדובר בחביות שאינן עושות אוהל כלל. המשנה מזכירה אותו כבר עכשיו מפני שהוא יהיה מכריע בחלק המאוחר של המשנה.
טומאה תחת אחת החביות
המקרה: "טומאה תחת אחת מהן", הטומאה נמצאת תחת אחת מן החביות שבקבוצה. מה הדין? "טומאה בוקעת ועולה": הטומאה בוקעת ועולה בעמוד ישר עד לרקיע, ו"בוקעת ויורדת": בוקעת ויורדת עד התהום. אבל התפשטות לצדדים, אל החביות השכנות, אין כאן.
ומדוע לא? מפני שאין טפח של חלל תחת החביות. המשנה אינה אומרת זאת במפורש, ואינה צריכה: מכיוון שנאמר לנו שהחביות יושבות על הקרקע, בין עומדות בין מוטות על צדן, מובן מאליו שאין תחתן פותח טפח. ובלי טפח של חלל אין אוהל, ובמקום שאין אוהל הטומאה פשוט עולה ויורדת בקו ישר.
ההבדל בין חביות עומדות לחביות מוטות על צדן
הברטנורא מלמד שאף ששני הסידורים שווים בכך שאין נעשה אוהל, ההלכות למעשה אינן זהות, וההבדל נוגע לכלים המונחים בתוך החביות.
נתחיל בחביות המוטות על צדן, שפיהן פונה לצדדים. טומאה שתחת אחת מהן יורדת ועולה, ואף על פי כן מה שבתוך אותה חבית נשאר טהור. חביות כאלה הן של חרס, ולכלי חרס יש תכונה זו: נגיעת טומאה בגבו אינה נכנסת לתוכו, ולפיכך תוכו מוגן. הטומאה אפוא עולה עד שהיא פוגעת בתחתית החבית, מקיפה את הכלי וממשיכה לעלות מעבר לו. לא הכלים שבתוכה נטמאים ולא שום דבר העומד לצדה של הטומאה.
ועכשיו לחביות היושבות על שוליהן, שפיהן פונה כלפי מעלה. במקרה כזה סובר הברטנורא שהטומאה שתחת החבית כן מטמאה את הכלים שבתוכה. עקוב אחר דרכה של הטומאה: היא עולה מלמטה, מקיפה את גוף הכלי, וממשיכה לעלות מעל שפת החבית ולמעלה מזה. נמצא שהאוויר שמעל החבית טמא. ועכשיו, מה מפריד בין האוויר הטמא הזה לאוויר שבתוך הכלי? כלום, שהרי הפה פתוח כלפי מעלה. אין שום הפסק בין השניים. ולפיכך הטומאה חוזרת ויורדת אל תוך החבית ומטמאה את תוכה.
ומכיוון שאוויר תוכה של החבית טמא, כל מה שבחבית טמא, אף כלים שמונחים בצד ואינם בקו האנכי הישר של הטומאה. מי שלמד פרק כוורת יזהה את דרך הסברה הזו מן המשניות שם.
אימתי אין החביות עושות אוהל?
עכשיו עוברת המשנה לחציה השני. עד כאן אמרנו שאף חביות המסודרות שורות שורות, זו על גב זו, אינן עושות אוהל, שהרי החבית התחתונה יושבת על הרצפה ואין תחתיה פותח טפח. על זה שואלת המשנה: "במה דברים אמורים", באיזה מצב הדין כך?
ומשיבה המשנה: "בטהורות", כשהחביות טהורות. לדעת המפרשים הכוונה כאן לחביות שאינן מקבלות טומאה כלל, כלים שאין בהם בכלל כשירות לקבל טומאה. הברטנורא אינו מפרש זאת במשנתנו, שכבר ביאר את הדבר במקום קודם, ולא מעט מן הראשונים האחרים מפרשים את הלשון באותו אופן.
"אבל אם היו טמאות": אם החביות טמאות, כלומר ממין המקבל טומאה, אז אף על פי שהשורה התחתונה יושבת על הרצפה, החביות שמעליהן כן מקבלות דין אוהל. "או": או אם היו "גבוהות מן הארץ בפותח טפח", מוגבהות טפח מן הקרקע מטעם כלשהו, החלל שתחתיהן עושה אותן אוהל. בשני המצבים האלה, "טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא": טומאה המונחת תחת חבית אחת מטמאה את כל מה שתחת כולן, מפני שכולן מצטרפות לאוהל אחד.
חבית שאינה מקבלת טומאה
המילים האחרונות האלה של המשנה צריכות ביאור. ראשית: כיצד ייתכן שחבית לא תהיה ראויה לקבל טומאה? הרי זהו כלי חרס, שנעשה בדיוק כדי להכיל דברים בתוכו, הדוגמה הקלאסית לכלי המקבל טומאה.
התשובה היא שלא כל החביות נעשו לתכלית אחת. יש שהיו משמשות כמצופים לשחייה: הלומד היה אוחז בחבית כזו, מכשכש ברגליו, וקונה את המלאכה מעט מעט, עד שבשלב מסוים סילקו את החבית והוא שחה בכוחות עצמו. חבית שנעשתה כך לא נועדה מעולם לקבל בתוכה דבר, ולפיכך אינה מקבלת טומאה. הצעה שנייה, פשוטה יותר: החבית לא נגמרה מלאכתה, שלא הוכנסה לכבשן שהיה מביא אותה לגמר עשייתה. בין כך ובין כך הגענו לחבית שאין בה כשירות לקבל טומאה.
מדוע לפעמים אין החביות התחתונות נחשבות
חבית שאינה מקבלת טומאה, לפי איזה מן הפירושים של המפרשים שנבחר, אינה חוצצת ואינה מפרידה בין החבית שמעליה לרצפה. החבית שמונחת למעלה נחשבת מחוברת לאלה שתחתיה, ואלה שתחתיה מחוברות לקרקע, ולא נשאר שום חלל תחת הערימה. השווה לדין טבלאות של אבן: הטבלאות התחתונות אינן נחשבות דבר בפני עצמו אלא כאילו הקרקע גבהה. אף הערימה שלנו נחשבת כחבית אחת ארוכה. אופן הדבר, ומה נחשב חיבור כזה, נדון באורך אצל הראשונים; אנו ניקח את הכלל כמות שהוא.
אבל כשהחביות התחתונות מקבלות טומאה, אין הן מחברות את החבית שמעליהן לקרקע. כל אחת היא דבר העומד בפני עצמו, ושוב אין כאן חבית אחת רצופה המתמשכת מן הרצפה ולמעלה. ולפיכך החבית שלמעלה מתפקדת ככיסוי הפרוס מעל אלה שתחתיה. חשוב על בגדים או נסרים המונחים שכבות שכבות: השכבות התחתונות נחשבות מבחינה הלכתית כאילו הן אוויר, מפני שהדבר שלמעלה אינו טפל לדבר שלמטה. וכך נעשה אוהל תחתיה.
נמצא שבשורות של חביות מונחות זו על זו שהתחתונות שבהן מקבלות טומאה, אין החביות התחתונות מחוברות לזו שמעליהן ואינן נחשבות כלל; מודדים מן החבית העליונה ולמטה, ונמצא טפח, והרי אוהל. וכל שכן שכך הדין כשהחביות היו מוגבהות טפח מן הרצפה מתחילתן, שהרי החלל שתחתיהן הוא אוהל מצד עצמו, וזה אפילו בחביות טהורות, שהרי החלל קיים בכל אופן.
ומשיש אוהל וטומאה תחתיו, הדין הוא "טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא". מה שתחת חבית אחת מתפשט לחלל שתחת כל אחת ואחת מהן. וכאן הפרט שהוזכר בתחילה מוכיח את עצמו: אין החביות האלה כנסרים הנפגשים בקרן זווית בלבד, שהרי הן נוגעות זו בזו בפותח טפח על טפח שלם במקום המגע, ולפיכך כל המערך מתאחד לאוהל אחד. יותר מזה לא צריך כדי שהטומאה תעבור מקצה השורות ועד הקצה האחר.
חזרה על המשנה
יש לנו שורות של חביות באוויר, או יושבות על שוליהן ופיהן פתוח למעלה, או מוטות על צדן, נוגעות זו בזו בפותח טפח במקומות המגע, כך שאם היו אוהל היו אוהל אחד. אבל מכיוון שהן יושבות על הקרקע, אין אוהל תחתיהן, וטומאה שנמצאת שם מתנהגת כדרכה בכל מקום שאין בו אוהל: אינה מתפשטת לצדדים אלא בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת.
בחבית מוטה על צדה, טומאה שתחתיה יורדת ומטמאה את מה שלמטה, ועולה ועוברת את החבית וממשיכה למעלה. דמה בנפשך את הטומאה עולה עד תחתית החבית, מקיפה אותה, וממשיכה ועולה מן הצד האחר. הכלים שבתוכה נשארים טהורים. גבה של החבית נטמא, אך אין בכך כדי לטמא את תוכה, וזהו דינו של כלי חרס.
וכשהחבית יושבת על שוליה, טומאה שתחתיה עולה, מקיפה את הכלי, ומטמאה את האוויר שמעל פיה הפתוח. ומאותו אוויר היא חוזרת ויורדת אל תוך החבית, ונמצא שכל מה שבתוכה נטמא, אף חפצים שאינם מונחים בקו האנכי הישר של הטומאה.
וכל זה אינו אלא "בטהורות", בחביות שאינן ראויות לקבל טומאה, שאז הערימה נחשבת כאילו היא כלי אחד המחובר לקרקע, על דרך טבלאות האבן. אבל אם החביות התחתונות מקבלות טומאה, אי אפשר להתעלם מהן ואי אפשר לראותן כחלל ריק; הן ישות בפני עצמה, כבגדים המונחים זה על זה, והחביות העליונות נעשות גג עליהן. בין החביות העליונות לרצפה יש טפח, והחביות התחתונות האלה אינן מבטלות אותו. והוא הדין אם החביות העליונות תלויות טפח מעל הקרקע מטעם כלשהו. במצבים אלה כל המערך נעשה אוהל אחד, וטומאה בכל מקום שתחתיו מתפשטת מקצה לקצה.