אהלות, פרק י"ד, משנה ג. הפרק הזה עוסק בבליטה או בכיסוי שנמצאים בפתחו של בית, ובשאלה מתי כיסוי כזה מצטרף לפתח עד שטומאה המונחת תחתיו נמשכת פנימה. משנתנו דנה במקרה חריג: לא בבליטה הבנויה ויוצאת מן הכותל, אלא בקנה פשוט המונח מעל הפתח.
המשנה פותחת במקרה שלה: "קנה שעל גבי הפתח", קנה המונח מעל פתח הבית. דמיינו בעל בית המתקרב לדלת ביתו ורואה מוט מתוח מעליה. וכמה גבוה יכול המוט להיות ועדיין ייחשב לעניין? לשון המשנה: "אפילו גבוה מאה אמה", גובהו יכול להגיע עד מאה אמה.
כדאי לחוש עד כמה המידה הזאת עצומה. מאה אמה הן בערך מאתיים רגל. חשבו שהמרחק מרצפת החדר לתקרתו הוא בדרך כלל שמונה עד עשר רגל. אפילו אם ניקח את המספר הגדול, עשר, מאתיים רגל הן בערך גובה של עשרים קומות. שם, גבוה מעל פתח הבית, מונח הקנה הזה.
ואף על פי כן המשנה פוסקת: "מביא את הטומאה כל שהוא", הוא מביא את הטומאה בכל שיעור שהוא. אם חתיכה מן המת מונחת תחת הקנה, הקנה משמש כאוהל, והטומאה נמשכת אל תוך הבית. וגם אין המשנה דורשת עובי מינימלי בקנה עצמו; אפילו קנה שאין בו טפח על טפח עושה את המלאכה.
מדוע החמירו בקנה יותר מבזיז
הברטנורא מקשה את הקושיה המתבקשת. במשנה הקודמת למדנו על זיז, בליטה היוצאת מן הכותל מעל הפתח, ושם ההלכה היא שהוא מביא טומאה אל הבית רק כשהוא בתוך שנים עשר טפחים מן הפתח. (טפח הוא בערך רוחב אגרוף קמוצה.) מרגע שהזיז גבוה משנים עשר טפחים, שוב אין רואים אותו כמצטרף לפתח כלל. כיצד אפוא קובעת משנתנו שקנה בעלמא מביא טומאה אפילו מגובה מאה אמה?
משיב הברטנורא: "בקנה החמירו משום דמיטלטל", בקנה החמירו חכמים דווקא משום שהוא מיטלטל. הזיז קבוע בכותל ואינו הולך לשום מקום. הקנה הוא עניין אחר לגמרי.
הסדרי טהרה מתאר לנו את המציאות. שום דבר אינו מחבר את הקנה הזה אל הכותל. מה שעשה בעל הבית הוא שתקע שני מסמרים או יתדות והניח עליהם את המוט. להורידו ולהחזירו אינו עולה לו בשום טורח. אמנם בגובה כזה יצטרך חלון פתוח או סולם כדי להגיע אליו, אך הקנה נשאר דבר שהוא יכול לסלקו מתי שירצה, ואילו הזיז של המשנה הקודמת הוא חלק מן הבניין עצמו.
ומדוע הטלטול יוצר הבדל להלכה? האליהו רבה, הנדפס לצד הטקסט במהדורות הרגילות של המשניות, נותן את הטעם. הואיל ואין מה שימנע מבעל הבית להזיז את המוט, עשוי הוא לבוא יום אחד ולהניחו מיד מעל הפתח. המקום שבו הוא מונח היום אינו מלמד דבר על המקום שבו יימצא מחר. ובמצב הנמוך ההוא ייחשב כהמשך הפתח, וכל טומאה שתחתיו בוודאי תגיע פנימה. ומכיוון שהתוצאה הזאת מצויה תמיד בהישג יד, החמירו חכמים כבר עכשיו, בעוד הקנה גבוה למעלה.
השגתו של רבי יוחנן בן נורי
כל האמור עד כאן הוא "דברי רבי יהושע", שיטתו של רבי יהושע. תנא שני חולק עליו. רבי יוחנן בן נורי סובר שאין להחמיר בקנה יותר מבזיז; ובלשונו, "אל יחמיר", אל יוסיף חומרה, "זה מן הזיז", במקרה הזה לעומת המקרה של הזיז. לדעתו גבול שנים עשר הטפחים חל על שניהם במידה שווה: מרגע שהמוט רחוק מן הפתח יותר מכך, אינו מביא דבר אל תוך הבית. הטומאה המונחת תחתיו נשארת בדיוק במקומה, מחוץ לבית.