אהלות, פרק י"ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק במידותיהם של פתחים: כמה גדול צריך להיות נקב בכותל, בגג או בדלת כדי שהטומאה תוכל לעבור בו מצד אחד לצד השני. והכלל המנחה של הפרק הוא שהמידה הנדרשת תלויה בשביל מה נעשה הפתח.
שתי מידות נקבעו בתחילת הפרק. כשבעל הבית פתח נקב בכוונה, כדי להכניס אור יום לתוך הבית, די במעט מאוד: "מלוא מקדח גדול", כשיעור המקדח הגדול שהיה משמש בבית המקדש. פתח שאדם רוצה בו ונוח לו בו הוא פתח לכל דבר גם כשהוא זעיר. אבל כשהנקב נעשה מעצמו, שהמים שחקו אותו, או שהשרצים כרסמו אותו, או שהמלח אכל בו, אין לאיש שום ענין בו, והוא נחשב פתח רק ב"מלוא אגרוף", אגרוף גדול. אגרופו של מי הוא הסטנדרט? החכמים מצביעים על בן בטיח, שאגרופו, כך מספרים, היה כגודל ראשו של אדם רגיל.
נקב שלא היתה לנגר ברירה בו
משנתנו פונה למקרה שנמצא בין שני הסוגים הללו: "החור שבדלת", הנקב העובר בגוף הדלת. דמיינו את הנגר בסדנתו. הוא מסדר את הקרשים שלו, ואז באה התגלית המאכזבת: העץ אינו מספיק. הוא אינו מתקין חריץ למכתבים, ואינו קובע עינית להצצה. נקב לא היה חלק מהתכנון שלו כלל. הוא הביט בעץ שלפניו וראה שהדלת הזאת תיגמר עם חלל ריק באמצעה.
לדעת רבי עקיבא, נקב כזה משתייך לקבוצה השניה. מי שעשה אותו לא נהנה ממנו ולא היתה לו אפשרות אחרת, ולכן ההלכה מתייחסת אליו בדיוק כמו לפתח שנעשה מעצמו, ושיעורו "שיעורו מלוא אגרוף", אגרוף גדול. זו סברתו של רבי עקיבא: כל מה שאדם לא רצה בו נכלל יחד עם מה שנעשה בלא יד אדם כלל.
רבי טרפון חולק. הוא פוסק "בפותח טפח", שהפתח נחשב בטפח על טפח. הוא מסכים בלב שלם להנחת היסוד: הנגר לא רצה את החור, וגם בעל הבית ששכר אותו לא רצה בו. ואף על פי כן, עומדת העובדה שאדם עשה את החור הזה. הנגר בדק את הקרשים, הבין שהם קצרים מדי, וקיבל החלטה: אבנה את הדלת כך ואשאיר חלל. החלטה שאדם מקבל אינה דומה למים, לשרצים או למלח שאוכלים את העץ, ששם הפתח הוכרע בשבילך ולא על ידיך.
שלושה מקרים שבהם אף אחד לא החליט דבר
עד כאן עסקנו בנקב שנשאר באמצע הדלת. המשנה עוברת לסידור אחר: "שייר בו החרש", שהנגר השאיר את החסר, "מלמטן או מלמעלן", מלמטה או מלמעלה. שוב הקרשים שלו לא הספיקו, אבל הפעם הוא פתר את הבעיה בדרך אחרת. הוא התקין את הדלת בלי להוריד אותה עד הרצפה, כך שהאסקופה נראית מתחתיה מתוך הבית, או שתלה דלת קצרה מכדי להגיע למעלה, והשאיר חלק מן המשקוף שמעליה מגולה. בשני הסידורים הללו הדלת עצמה שלמה; אין בגוף הדלת שום מקום להביט בו.
המשנה מוסיפה עוד שני מקרים. "הגיפה ולא מירקה": אדם הצמיד את הדלת אך לא דחק אותה עד הסוף. כולם מכירים את החוויה של מי שאומרים לו לסגור את הדלת כמו שצריך; חשבת שסגרת, והיא לא נתפסה עד הסוף. ו"או שפתחתה הרוח": הדלת נסגרה כראוי, ובאה הרוח ופתחה אותה.
בכל המצבים האלה, "שיעורו מלוא אגרוף", הנקב נחשב רק בשיעור אגרוף גדול. הטעם פשוט: החלל הפתוח כאן לא הועמד כך בכוונה על ידי אף אחד. אדם ניסה לסגור את דלתו ולא שם לב שהיא לא נתפסה, או שהרוח דחפה ופתחה אותה. דלת שנמצאת פתוחה מאליה היא ממש באותה קטגוריה של נקב שכרסמו אותו מים או שרצים.
האם רבי טרפון יחלוק גם כאן?
מתעוררת שאלה. כשקרשי הנגר לא הספיקו והוא השאיר את החלל הריק באמצע הדלת, סבר רבי טרפון שאגרוף הוא דרישה גדולה מדי וקבע את השיעור בטפח. האם הוא מחזיק בעמדתו גם בשלושת המקרים הנוספים הללו? התשובה היא שבכל שלושתם, החסר שנשאר למטה או למעלה, הדלת שהוגפה ולא נדחקה עד הסוף, והדלת שהרוח פתחה, גם רבי טרפון מודה שהשיעור הוא מלוא אגרוף.
הברטנורא מעמיד את הגבול. בנקב העובר באמצע הדלת, אמנם הנגר לא רצה בו, אבל הוא כן תכנן אותו. הוא עשה מעשה בכוונה וקבע לו מקום לפי בחירתו: הקרשים שלי קצרים מדי, אז שיהיה לדלת לפחות ראש מוצק ותחתית מוצקה, והחלל הריק יפול באמצע. מעשה כזה הוא מכוון, וזו בדיוק נקודת המחלוקת. רבי עקיבא סובר שמכיון שלא רצו בו הרי הוא כפתח שנעשה מאליו, ולכן צריך מלוא אגרוף גדול; רבי טרפון סובר שמכיון שסוף סוף אדם עיצב אותו, די בטפח על טפח.
אבל כשהנגר רק משאיר את הדלת קצרה מלמטה או מלמעלה, לא נעשה כאן שום דבר בידים. הוא לא עמד ובדק את הדלת ושאל את עצמו היכן ראוי שיהיה פתח. הוא התקין את הדלת והיא לא כיסתה את המשקוף: התחיל מלמעלה והיא לא הגיעה לרצפה, או התחיל מלמטה והיא לא הגיעה למשקוף. לא נעשתה תכנית ולא נבחר מקום. ממילא, כאן גם רבי טרפון מודה שאין הבדל בין זה לבין מי שהגיף את דלתו ולא סגר אותה, או דלת שמשב רוח פתח אותה. נקב כזה נעשה מאליו, ולנקב שנעשה מאליו, מלוא אגרוף, מלוא אגרופו של אדם גדול, הוא השיעור.