אהלות, פרק י"א, משנה ג'. משנה זו ממשיכה בדיוק מן המקום שבו הפסיקה המשנה הקודמת, ולכן צריך שהתמונה תעמוד לפנינו. מדובר באכסדרה, והדרך הפשוטה לדמיין אותה היא כמעין סככה מקורה מן הסוג שממתינים תחתיו לאוטובוס: מחיצות בשלושה מצדדיה, כל אחת מהן יורדת עד שהיא נוגעת בקרקע, והצד הרביעי פתוח לגמרי. הקושי הוא בכיסוי שמעל, שנחלק על ידי סדק העובר באמצעו. מבחינה הלכתית, אם כן, יש לפנינו שני גגות ולא אחד, והמשמעות למעשה היא שטומאה הנמצאת תחת אחד מהם אינה מטמאה את מה שנמצא תחת חברו.
המשנה הקודמת עסקה בקנה המונח על רצפת האכסדרה, כשהוא מכוון בדיוק מתחת לאותו סדק. כל זמן שהקנה מונח פשוט על הרצפה, המצב לא השתנה: שני גגות, והטומאה נשארת בצד שבו היא נמצאת. אבל אם תולים את הקנה כך שנפתח תחתיו חלל של טפח, אומרים גוד אסיק או גוד אחית: או שרואים את הקנה כעולה עד שהוא פוגש את הסכך, או את הסכך כיורד עד שהוא פוגש את הקנה. בין כך ובין כך הסדק נחשב סתום, שני הגגות מתאחדים לאוהל אחד, וטומאה שתחת חצי אחד מגיעה עתה גם אל החצי השני.
המקרה הראשון: חפץ עבה אחד המונח על הרצפה
משנתנו מרחיבה את השאלה. פתיחתה: "סגוס עבה וקורה עבה", מעיל צמר כבד או קורת עץ עבה. אחד מאלה הונח על רצפת האכסדרה, בדיוק תחת הסכך על קו הסדק שמעל. שלא כמו קנה, לחפץ כזה יש עובי ממשי. אם תמדוד מן המקום שבו הוא נוגע ברצפה ועד פני השטח העליונים שלו, תמצא טפח שלם. כלומר, גובהו העליון עומד באמת טפח, בעוד תחתיתו לחוצה אל הקרקע.
עתה בא חידושה של המשנה. אף שפני השטח העליונים של החפץ הזה עומדים טפח, העובדה שהוא מונח על הרצפה ואין תחתיו חלל כלל גורמת שאין הוא מחבר את שני הגגות. בלשון המשנה: "אינן מביאות את הטומאה", חפצים כאלה אינם מוליכים את הטומאה אל החצי השני של האכסדרה. מה שההלכה דורשת הוא חלל פנוי אמיתי מלמטה, "עד שיהו גבוהים מן הארץ פותח טפח", שיהיה החפץ מורם עד שייפתח תחתיו חלל של טפח. העובי לעצמו אינו מועיל כלום. רק חפץ המוחזק בפועל טפח מעל הרצפה מאפשר לומר גוד אחית או גוד אסיק, לראות את הסדק כסתום, ולראות את הכיסוי כגג אחד.
המקרה השני: בגדים מקופלים זה על גב זה
מקרה שני: "כפולים זו על גבי זו". אדם לוקח כמה בגדים ומניחם בשכבות מקופלות, זה על גב זה, ומעמיד את כל הערימה על הרצפה תחת הפתח שבסכך. גם כאן פוסקת המשנה "אינם מביאים את הטומאה": הערימה אינה מעבירה טומאה לצדה השני של האכסדרה. היא מעבירה רק, בלשון המשנה, "עד שתהא עליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח", כשקצהו התחתון של הבגד העליון גבוה טפח מן הרצפה.
החידוש כאן מפליא. למעשה אין טיפת אוויר תחת אותו בגד עליון: הבגדים שתחתיו ממלאים כל שעל של החלל. ואף על פי כן, כיוון שלפנינו כמה חפצים נפרדים ולא גוש אחד מוצק, ההלכה מתירה למדוד מתחתית הבגד העליון ישר עד הרצפה. אם יצא טפח, הבגד העליון נחשב מוגבה טפח, והשכבות הממלאות את החלל אינן פוסלות. די בכך לגוד אחית או גוד אסיק, והקרע שבתקרה נסתם מבחינה הלכתית.
תאר לעצמך אדם הבא בשאלה למעשה: יש דברים המונחים על רצפת האכסדרה, גבוהים טפח, בדיוק תחת השבר שבתקרה. האם סתמו אותו, כך ששני החצאים נעשים אוהל אחד? משנתנו עונה שהדבר תלוי במה שמונח שם. חפץ בודד, קורה אחת או בגד כבד אחד, אינו מועיל כלום אלא אם הוגבה בפועל טפח מן הרצפה; טפח העובי שלו עצמו אינו שווה דבר כל זמן שהוא מונח על הקרקע. אבל כשכמה בגדים מונחים בשכבות, מודדים מתחתית העליון שבהם ועד הרצפה. הגעה לטפח בדרך זו מספיקה, אף שבגדים ולא אוויר תופסים את החלל שבינתיים, והשבר שמעל נסתם, בין אם נוח לתאר את הערימה כעולה ובין את הגג כיורד.
המקרה השלישי: אדם השוכב תחת הפתח
המקרה השלישי במשנה הוא אדם: "היה אדם נָתוּן שם", אדם שוכב על רצפת האכסדרה, מוטל בדיוק מול הפתח שבגג. בית שמאי ובית הלל נחלקו.
בית שמאי פוסקים "אינו מביא את הטומאה": האדם אינו מעביר את הטומאה אל הצד השני. לדעתם גוף האדם הוא יחידה אחת שאינה מתחלקת, בדיוק כמו החפץ שבמקרה הפותח של המשנה. אכן ייתכן שגופו עבה יותר מטפח, אך אין בכך כדי להעמידו במצב טוב יותר מקורה בעובי טפח המונחת על הרצפה. הואיל והוא עצמו שוכב על הקרקע ואינו מוחזק טפח מעליה, אין הוא סותם את הסכך.
בית הלל חולקים: "אדם חלול הוא", אדם נחשב כחלול ולא כגוש אחד מוצק. אדם המוטל שם דומה אפוא לערימת בגדים מקופלים, והפסק הוא "וצד העליון מביא את הטומאה", צדו העליון מוליך את הטומאה אל הצד האחר. כשם שהבגד שבראש הערימה מביא את הטומאה מפני שטפח מפריד בין תחתיתו לרצפה, כך כאן: מתחת החלק העליון של גופו ועד הקרקע יש טפח או יותר, וגופו אינו נידון כגוש אחד. אותו טפח פנימי משמש כטפח החלל שמלמטה, ודי בו לסתום את הסדק שמעל.
דיוק של התוספות יום טוב
התוספות יום טוב מוסיף הגבלה חשובה. פסק בית שמאי שהאדם אינו מביא את הטומאה נאמר דווקא באדם שוכב שאין דבר מונח עליו. אבל אם היה בגד פרוס עליו, אף בית שמאי מודים שהטומאה עוברת, שהרי טפח מפריד בין תחתיתו של אותו בגד מכסה לרצפה. הכלל בכל אלה הוא שברגע שיש לפנינו שתי ישויות נפרדות ולא אחת, אפשר להתחיל את המדידה מתחתיתה של העליונה.
המקור לדברי בית הלל
מה מביא את בית הלל לומר שאין האדם גוש אחד מוצק? המשנה אחרונה, ועמה מפרשים נוספים, מביאים פסוק באיוב. איוב אומר: "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי", הלבשת אותי עור ובשר, "וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי", ובעצמות וגידים סככת אותי. הפועל שבחר איוב, "תשוככני", שורשו כשורש סכך, ומכאן שיש לגוף סכך, גג הפרוס על כל מה שבתוכו. אדם, אם כן, אינו גוש אחיד אלא תוכן השוכן תחת כיסוי. וכיוון שהוא מורכב מחלקים הניתנים להבחנה, מודדים את הטפח מן החלק המונח למעלה.
סיכום
אנו נמצאים בתוך אכסדרה: שלושה מצדדיה מחוצים עד הקרקע, הרביעי פתוח לרווחה, וסדק עובר בגגה. עניינו הוא להשאיר את הסדק פתוח מבחינה הלכתית, כדי שטומאה שבצד אחד לא תעבור אל שכנה. המשנה הקודמת קבעה שקנה המונח על הרצפה תחת הסדק אינו סותם כלום, כל זמן שלא הוגבה כך שיהיה תחתיו חלל של טפח.
- המקרה הראשון שבמשנתנו: חפץ אחד המונח על הקרקע שעוביו עצמו טפח, בגד צמר כבד או קורת עץ עבה. פסק המשנה הוא שאין בזה סתימה לסדק שמעל; היה צריך שהחפץ יהיה מוגבה בפועל טפח מן הרצפה.
- המקרה השני: כמה בגדים מונחים כפולים, שכבה על שכבה. כאן מודדים מתחתית הבגד העליון ועד הרצפה. אם המרחק הזה הוא טפח, נחשב הבגד העליון כמוגבה טפח, ואין זה משנה לנו שבגדים ולא אוויר ממלאים את החלל שבינתיים. הואיל ואין זה חפץ אחד, אפשר לדון בשכבה העליונה בפני עצמה, וסדק הגג נחשב סתום.
- המקרה השלישי: אדם שוכב תחת הסדק. בית שמאי רואים את האדם כיחידה אחת, שאין להבחין בה בין עליון לתחתון, ולכן כמו הקורה העבה או הבגד הכבד אין הוא סותם כלום, שהרי לא הוגבה טפח מן הרצפה. בית הלל סוברים שיש לאדם סכך של עצמו, חלקו העליון מסכך על מה שבתוכו, ולפיכך הוא נחשב חלול. וכיוון שהוא מתחלק, יש טפח תחת חלקו העליון, והוא דומה לבגדים הכפולים, והסדק שמעל נסתם.