אהלות, פרק י', משנה ג'. הפרק כולו בנוי סביב בית שבתקרתו יש ארובה, פתח או אשנב בגג, והשאלה החוזרת בו היא כיצד טומאה המונחת בתוך הבית משפיעה על האוויר שמעל אותו פתח. הנתון המשתנה לאורך הפרק הוא מידת הארובה: האם יש בה פותח טפח, או שאין בה פותח טפח. משנתנו חוזרת למקרה שכבר נידון קודם, אלא שכאן אין בארובה טפח על טפח, ומביאה מחלוקת שלושה תנאים.
המקרה
פותחת המשנה: "מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד הארובה", כלומר גוש טומאה אחד מונח בבית באופן שחלק ממנו נמצא תחת התקרה הסתומה, וחלקו האחר משתרע תחת הארובה, תחת החלל הפתוח. אלא שבמשנה זו אין בפתח מידה של טפח על טפח.
בנקודה אחת מסכימים שלושת התנאים: "הבית טמא". כלים הנמצאים בבית, תחת השטח המקורה, נטמאים. אף שאין כל חתיכת הטומאה מונחת תחת הגג (שהרי מקצתה תחת הארובה הפתוחה), כל מה שנמצא תחת התקרה טמא. המחלוקת היא בכלים המונחים מעל הארובה, באוויר שמעל אותו חלק של הטומאה שנמצא תחת הפתח.
רבי מאיר
רבי מאיר פוסק "וכנגד הטומאה טמא": אף כלים שמעל הארובה, שאם היו מביטים מהם ישר למטה היו מכוונים כנגד אותו קצה טומאה שתחת הפתח, נטמאים אף הם. הטעם הוא הכלל המוכר לנו בחתיכת טומאה אחת מחוברת: מאחר שהיא יחידה אחת, הטומאה עוברת לשני הכיוונים, מן החלק שבבית אל חלל הארובה, ומן החלק שתחת הארובה אל תוך הבית. לדעת רבי מאיר, בהלכה זו רוחב הארובה אינו משנה כלל. בין שיש בפתח טפח ובין שאין בו טפח, שני חלקי הטומאה מצטרפים, והבית והחלל שמעל הארובה טמאים. זהו "דברי רבי מאיר", זו שיטתו של רבי מאיר.
רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: הבית טמא וכנגד הטומאה טהור". רבי יהודה מודה שהבית טמא, שהרי מקצת הטומאה מונחת תחת התקרה, ולכן כלים שבבית מקבלים טומאה. אבל כלים שמעל הארובה נשארים טהורים. וחילוקו כך הוא: אם היה שם שיעור טומאה שלם ועומד בפני עצמו תחת הארובה, היה עולה דרך הפתח אף שאין בפתח טפח. אבל כאן אין תחת הארובה חתיכה שלמה כלל, אלא מקצתה תחת הפתח ומקצתה תחת הגג, והפתח פחות מטפח. טומאה כזו אינה בוקעת ועולה דרך פתח שאין בו טפח כדי לטמא כלים שמעל הארובה.
החזון איש מעיר שכלים המונחים בתוך חלל הארובה עצמה, מכוונים כנגד הטומאה, אכן נטמאים. מה שרבי יהודה מטהר הוא רק מה שעומד למעלה מזה, מעל הפתח: טומאה מסוג זה, שרק חלק ממנה מונח תחת החלל, אינה עולה למעלה דרך פתח שאין בו טפח.
רבי יוסי
רבי יוסי משיב שהדבר תלוי בנסיבות. המשנה הודיעה לנו שהגוש מחולק בין השטח המקורה ובין החלל הפתוח, אך לא אמרה דבר על כמה מונח בכל צד. לפיכך: "אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה, טמא". אם יש בגוש שיעור מרובה, שכאשר תחלקו אותו יהיה בו די טומאה לטמא את הבית ודי טומאה לטמא את החלל שמעל הארובה, הכול טמא. למעשה נדרש כאן יותר מכזית: כזית לחלק שתחת החלל וכזית לחלק שתחת התקרה. במצב כזה כלי התלוי מעל הארובה נטמא, אף שרק חלק מן הגוש מונח תחתיו.
"ואם לאו, הבית טמא וכנגד הטומאה טהור". אם אין בגוש שיעור זה, שאין בחלוקתו כזית תחת התקרה עם כזית תחת החלל, הבית טמא בכל זאת, אך לגבי האוויר שמעל הארובה סובר רבי יוסי כרבי יהודה: כלי התלוי מעל החלל כנגד אותו חלק של טומאה נשאר טהור. אמת שכגוש אחד יש כאן כזית, אבל בחלק המונח בפועל תחת החלל אין כזית, וטומאה במצב זה אינה יוצאת דרך פתח שאין בו טפח. וההלכה כרבי יוסי.
סיכום שלוש הדעות
- רבי מאיר: מידת הארובה אינה נוגעת לעניין. שני החלקים מצטרפים, והחלל שמעל הארובה והשטח שתחת הגג טמאים. אף שאין כזית תחת הפתח, צירופו עם שאר החתיכה לכזית מספיק לטמא כלים שמעל הארובה.
- רבי יהודה: כל שאין תחת הארובה חתיכת טומאה העומדת בפני עצמה, אין הטומאה בוקעת ועולה דרך הפתח לטמא כלים שמעליו.
- רבי יוסי: הדבר תלוי בשיעור החתיכה. פחות משני כזיתים, שאין כזית שלם לפתח וכזית שלם לבית, וכלים שמעל הארובה טהורים, שאין הטומאה יכולה לצאת דרך פתח שאינו פותח טפח. שני כזיתים, ואף שהיא חתיכה אחת, הטומאה יוצאת דרך פתח שאין בו טפח ומטמאה כלים שמעל הארובה.
ביאור שיטת רבי יהודה
המפרשים עמלו הרבה בביאור שיטתו של רבי יהודה. והרעיון היסודי הוא כך: כל זמן שיש תחת הפתח חתיכת טומאה העומדת בפני עצמה, יש לאותה טומאה מצב משלה והיא עולה דרך הארובה. אבל מששנצרכים אנו להישען על החלק המונח תחת התקרה, כל התמונה משתנה, ואנו רואים את המצב מזווית הבית: בית זה הוא אוהל שיש בו טומאה. מאחר שאין תחת הפתח חתיכת טומאה עצמאית, וכל מה שמונח שם קשור בטומאה שתחת הגג, המציאות הקובעת היא טומאה תחת קירוי, טומאה בתוך אוהל.
ומשעה שאנו מתחילים מטומאה שבתוך אוהל, הכלל ידוע. שאלו את השאלה הפשוטה: האם טומאה שבבית יוצאת לחוץ דרך פתח שאינו פותח טפח? התשובה היא שאינה יוצאת. וזה בדיוק מה שסובר רבי יהודה. כל אימת שהחלק שתחת החלל נשאר מחובר לשאר הגוש שבתוך הבית, אין לפנינו אלא בית שיש בו טומאה, וכדי לטמא את מה שמחוצה לו ומעליו נדרש פותח טפח.