אהלות, פרק א, משנה ג. המשניות הראשונות של המסכת עוסקות במידת ההתפשטות של טומאת מת: בכמה שלבים היא עוברת, ואיזו דרגת טומאה שורה על כל שלב ושלב. כאן המניין מגיע לארבעה, ואחר כך מציע רבי עקיבא מקרה של חמישה.
חזרה על השרשראות הקצרות
יש מקרים שנעצרים בשניים. ראובן נוגע במת, ואחר כך שמעון נוגע בראובן. ראובן נעשה אב הטומאה בטומאת שבעה, ושמעון אינו אלא טמא טומאת ערב, טומאה שנפקעת בשקיעת החמה, והוא ראשון לטומאה. השרשרת כבר כלתה בשניים.
ויש מקרים המגיעים לשלושה. נפתח בכלי שנגע במת. המת הוא אבי אבות הטומאה, וכלי הנוגע בו אינו יורד דרגה; הוא קונה את אותה דרגה עצמה של אבי אבות הטומאה. נגע הכלי הזה בכלי שני, הכלי השני הוא אב הטומאה, וגם הוא טמא טומאת שבעה. נגע אדם, או כלי אחר, בכלי השני, אין הוא טמא אלא טומאת אותו יום, שכל הנוגע באב הטומאה יורד לדרגת ראשון לטומאה. הרי שלושה.
כיצד ארבעה
שואלת המשנה: "כיצד ארבעה?" באיזו דרך מגיעה הטומאה לשלב רביעי מן המת? והתשובה: "כלים נוגעין במת". שוב נקודת הפתיחה היא כלי הנוגע במת. הפסוק מלמד שאדם שנגע במת יורד לדרגת אב הטומאה, ואילו כלי באותו מצב אינו יורד כלל; דרגתו כדרגת המת עצמו, אבי אבות הטומאה.
ואחר כך "ואדם בכלים": אדם נוגע באותו כלי, והוא נעשה אב הטומאה. ואחר כך "וכלים באדם": כלים נוגעים באותו אדם. כאן מונח חידושה של המשנה. אין הכלים הללו יורדים לראשון לטומאה כלל. דרגתם נשארת אב הטומאה, "טמאין טומאת שבעה", טומאה של שבעה ימים.
ראוי להתעכב על זה. לפי המשנה, הכלים הראשונים, שנגעו במת, דרגתם אבי אבות הטומאה; האדם שנגע בהם דרגתו אב הטומאה; והכלים השניים, שהוא נגע בהם, דרגתם אב הטומאה אף הם. כן, זה בדיוק מה שנלמד כאן.
ורק כאן מאבדת השרשרת את כוחה: "והרביעי", השלב הרביעי, "בין אדם בין כלים", בין אדם ובין כלי הנוגעים באותם כלים שהאדם נגע בהם, "טמא טומאת ערב", הוא ראשון לטומאה שטומאתו כלה עם בוא הערב.
נעמיד את הארבעה זה לצד זה. ראשון, הכלי שנגע במת. שני, האדם שנגע בו. שלישי, הכלי שהאדם נגע בו. רביעי, כל אדם או כלי הנוגעים באותו שלישי. וכל הטעם שיש כאן שלב רביעי הוא החידוש שבשלב השלישי: כלים הנוגעים באב הטומאה עומדים במקומם ונשארים בטומאת שבעה.
המקור בפסוק
מניין כל זה? כתוב בתורה: "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל... תכבסו בגדיכם ביום השביעי וטהרתם", כבסו בגדיכם ביום השביעי והיטהרתם. ועתה יש לשאול על מי בא הלשון "כל הורג נפש" להוסיף. אין לומר שמדובר בנוגע במת, שהרי אותו מקרה נאמר בפני עצמו בלשון "נוגע בחלל". אלא בהכרח כך הוא: אדם הרג את חברו בסייף. וכיוון שהסייף נגע במת, הסייף הוא אבי אבות הטומאה, וממילא האדם האוחז בו הוא אב הטומאה. ומה מצווה עליו התורה? בגדיו צריכים הזאה בשלישי ובשביעי, וכיבוס בשביעי.
והנה, מניין של שבעה ימים אינו אלא באב הטומאה. ואם בגדיו של אדם זה נכנסים לתהליך של שבעה ימים, מכאן שכלים שנגעו באב הטומאה טמאים טומאת שבעה בעצמם. ואין הדבר מוגבל לבגדים שעליו; הדין שווה בכל כלי שהוא. מכאן הכלל החדש: כלים הנוגעים באב הטומאה נשארים בדרגת אב הטומאה. וזה בדיוק מה שפותח מקום לשלב רביעי.
נעבור על הסדר פעם אחרונה. המת: אבי אבות הטומאה. הכלי שנגע בו: אבי אבות הטומאה גם הוא. האדם שנגע באותו כלי: יורד דרגה, אב הטומאה. הכלי שהוא נגע בו, וזה חידושנו: אב הטומאה שוב. ולבסוף, כדין כל הנוגע באב הטומאה, הרביעי, אדם או כלי, הוא ראשון לטומאה שטומאתו כלה בשקיעת החמה.
רבי עקיבא: יש לי חמישי
"אמר רבי עקיבא: יש לי חמישי". רבי עקיבא מכריז שיש בידו מקרה שבו הטומאה שורה אף על שלב חמישי מן המת. מה הוא מחפש? הרחקה אחת נוספת מן המת שבכל זאת נמשכת אליה דרגה של טומאה.
ומקרהו: "השפוד התחוב באוהל". צייר לעצמך אוהל ומת מונח בתוכו, ושפוד תקוע באוהל ומעמיד את גגו. "האוהל והשפוד", האוהל יחד עם השפוד, "ואדם הנוגע בשפוד", ועוד אדם הנוגע בשפוד לאחר שהוציאו את המת מן האוהל, "וכלים באדם", ועוד כלים הנוגעים באותו אדם: כולם "טמאין טומאת שבעה". ואחר כך, "החמישי, בין אדם בין כלים, טמא טומאת ערב": החמישי, אדם או כלי, טמא טומאת אותו יום בלבד.
מנה את שרשרתו. הראשון הוא האוהל, אבי אבות הטומאה מפני שהמת שוכן בתוכו. השני הוא השפוד המעמיד אותו, אף הוא אבי אבות הטומאה. השלישי, לאחר שהוציאו את המת, הוא האדם הנוגע בשפוד; הוא יורד לאב הטומאה. הרביעי הם הכלים הנוגעים בו, שלפי הכלל שנתבאר עתה נשארים באב הטומאה. החמישי הוא אדם או כלי הנוגעים באותם כלים, וזה יורד לראשון לטומאה, טמא עד הערב.
ועתה קרא את הרשימה מן הסוף: אדם או כלים נגעו בכלים; אותם כלים נגעו באדם; האדם נגע בשפוד; השפוד היה תקוע באוהל; האוהל האהיל על המת. אוהל, שפוד, אדם, כלים, ועוד אחד אחריהם. אלו הם חמישה של רבי עקיבא.
תשובת החכמים
"אמרו לו". השיבו החכמים שאין המניין כאן חמישה, לפי ש"אין האוהל מתחשב": אין האוהל נכנס למניין כשלב בפני עצמו. רבי עקיבא מנה את האוהל ראשון ואת השפוד שני, כאילו קיבל השפוד את טומאתו מן האוהל. אין הדבר כן, אומרים החכמים: לא האוהל טימא את השפוד, אלא הוא טמא מחמת עצמו, בעצם היותו עומד בתוך אוהל שהמת שוכן בו.
וזו ההוכחה. דמיין שהאוהל היה עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה, כך שהאוהל עצמו לא נטמא מעולם. השפוד היה טמא בכל זאת, שהרי הוא עומד בתוך אוהל שיש בו מת. נמצא שאין השרשרת מתחילה מן האוהל אל השפוד; היא מתחילה בשפוד. הוצא את האוהל מן המניין ומה שהעמיד רבי עקיבא הוא ארבעה ולא חמישה. ומאחורי זה עומד עיקרון רחב יותר: כל מה שנמצא בתוך האוהל נחשב כאילו נגע במת עצמו.
דרך אחרת בברטנורא
הברטנורא מציע כאן חידוש אחר, שנזכיר אותו ולא נאריך בו. לדעתו אין צורך שהשפוד יעמוד בתוך האוהל כלל; אפשר שהיה נוגע באוהל מבחוץ, ואף על פי כן אינו יורד דרגה. ולפי דרך זו, אילו היה השפוד עומד בפנים ממש, אף רבי עקיבא לא היה מונה את האוהל ואת השפוד כשני שלבים נפרדים, שהרי כל מה שתחת האוהל נחשב יחידה אחת. מניינו של רבי עקיבא, האוהל ראשון והשפוד שני, עומד רק מפני שהשפוד נגע באוהל מבחוץ. אז האוהל הוא שלב ראשון, השפוד הנוגע בו שלב שני, האדם הנוגע בשפוד שלב שלישי, הכלים שהוא נגע בהם שלב רביעי, והאדם או הכלים הנוגעים באותם כלים שלב חמישי.
ומה שעדיין צריך ביאור לפי דרך זו הוא יסוד קושיית החכמים: מדוע יראו אף שפוד הנוגע באוהל מבחוץ כאילו הוא האוהל עצמו? דעתם היא שכל האוהל יש לו דין המת, ואין דבר המפריד בין המת ובין המכסה שמעליו. שפוד הנוגע באוהל כזה אינו נוגע בדבר שקיבל טומאה מן המת; הרי הוא כנוגע במת עצמו. עיקרון זה צריך עיון נוסף, ונחזור אליו להלן, בעזרת השם.