אהלות, פרק ח, משנה ב. הפרק הזה ממיין דברים לקטגוריות לפי אופן התנהגותם ביחס לטומאת מת. משנתנו ממשיכה את רשימת הדברים המשמשים אוהל לשני הכיוונים בבת אחת: הם מביאים את הטומאה לאדם או לכלים הנמצאים תחתיהם יחד עם המת, והם גם חוצצים, כך שאדם או כלים המונחים עליהם מוגנים מן הטומאה שמתחתיהם, וכן להיפך.
רשימת המשנה
"הזיזין": זיז הוא בליטה. יש שיזכרו את המונח ממסכת שבת. הברטנורא מגדיר אותו "עץ או אבן יחידי", קורת עץ אחת או אבן אחת הבולטת מן הכותל.
"והגזריות": הכוונה כאן לגזוזטרא או מרפסת היוצאת מפני הכותל כלפי חוץ. מבנה כזה יכול להיות בנוי מאבן או מעץ.
"והשובכות": אלו התאים הקטנים, מעין תיבות קטנות הקבועות בכותל, שנבנו כדי שהיונים ייכנסו ויצאו בהם. מגדלי יונים בונים אותם, ואף שכל התכלית היא לצורך העופות, המבנה עצמו יוצר אוהל.
התפארת ישראל מצביע על החידוש שבכל הדברים הללו: אף אחד מהם לא נבנה כדי להאהיל על משהו. זיז, גזוזטרא, תא של שובך: כל אחד מהם נעשה כדי שיניחו עליו או בתוכו דבר מה. ואף על פי כן, מכיוון שבפועל יש כאן כיסוי וחלל תחתיו, ההלכה מתייחסת אליו כאוהל לכל דבר.
שקיפין וסלעים
"והשקיפין והסלעים". הברטנורא מעיר שאלו כבר נתבארו בסוף פרק שלישי, ולכן נזכיר מה שלמדנו שם. הפרק הסתיים בשיטת רבי יהודה, שכל אוהל שלא נעשה בידי אדם אינו נחשב אוהל, "ומודה", אלא שהוא מודה בשקיפין ובסלעים. אלו צורות סלע החלולות מלמטה, כך שאדם יכול להלך תחת האבן. שקיפין הם חלל שנחקק בידי המים, וסלעים הם סלע שיצא כך מאליו. אף שאין כאן מעשה אדם כלל, רבי יהודה מסכים שדינם כאוהל.
בהקשר הזה עולה בזכרון המעשה הידוע ברבי עקיבא. תגובתו הראשונה היתה שאין כל תוחלת בהתחלת הלימוד: בגיל ארבעים, כיצד אפשר להצליח? ובאמת, ההתחלה היתה קשה לו מאוד. אני זוכר שאבי, זכרונו לברכה, למד עמי פעם את דברי חז"ל הללו. חזרתי הביתה ואמרתי לו: "טאטע, הלימוד כל כך קשה לי", והוא התיישב ולמד עמי את הקטע הזה. רבי עקיבא ראה סלע גדול ובו נקב שנחקק דרכו מצד לצד. מה יכול היה לעשות זאת? אדם היה מניח שאיזה מקדח חזק. אבל התשובה היתה: מים. האם מים מסוגלים לנקוב אבן קשה? כן, כאשר הם נופלים בהתמדה, טיפה אחר טיפה, שנה אחר שנה, עד שהאבן נכנעת. כך גם אדם: יתמיד, יתחדש שוב ושוב, והסייעתא דשמיא מגיעה.
ונחזור להלכות אוהל. משנתנו מלמדת שחלל שבסלע נחשב אוהל, בין אם המים חקקו אותו ובין אם נוצר כך מעצמו.
הגוהרים והשינין
"והגוהרים". הברטנורא מפרש את המילה "מין חור", מעין פתח, "שמשם בא האור", שדרכו נכנס האור. ולפי דרכו של התפארת ישראל, זהו הפתח שדרכו נכנס האור אל המערה, ומעליו יש בליטות של סלע.
"והשינין" הוא מלשון שן: שיני הסלע. תאר לעצמך סלע שיוצאת ממנו חתיכה כעין שן, והבליטה יוצרת אוהל בחלל שתחתיה.
סככות ופרעות
"והסככות": כאן יש לנו אוהל הנוצר מענפים. "והפרעות": אותו רעיון עצמו, אלא שהוא נוצר מקוצים.
המשנה מוסיפה בהם תנאי: "שהן יכולין לקבל מעזיבה רקה", שהם יכולים לשאת שכבת טיח דקה. מעזיבה היא שכבת הטיח שמורחים על פני השטח. אם ימרח אדם על הכיסוי הזה שכבת טיח דקה והיא תיפול דרכו, אין זו גג כלל, לא להכניס טומאה ולא להוציאה.
השאלה הטבעית היא מדוע תנאי כזה עולה רק כאן. בכל הדברים שנמנו קודם לא הצריכה המשנה שהכיסוי יהיה יכול לשאת דבר כלשהו. הרמב"ם, לפחות לפי קריאתו של הכסף משנה, נראה שסובר שתנאי זה אינו מוגבל לשני המקרים האחרונים אלא חל על כל הפרטים שברשימת המשנה.
אחר כך מביאה המשנה מחלוקת. לדעת רבי מאיר די בכך שהכיסוי יוכל לשאת שכבת טיח דקה, "וחכמים אומרים" שמעזיבה רקה אינה השיעור: הוא צריך לשאת "מעזיבה בינונית", שכבת טיח בינונית, כזו שמניחים לצורך רצפה. ואם אין הוא יכול לשאת אלא מעזיבה רקה, אין בכך די.
יש דרך נוספת להבין את התנאי הזה, והיא מסבירה היטב מדוע הוא מופיע כאן ולא אצל הפרטים הקודמים. אנו עוסקים בענפים, ובענפים תמיד נשארים רווחים ביניהם. במה נחשב כיסוי כזה גג בכלל? השיעור להכריע אם הסבך צפוף די הצורך הוא אם שכבת טיח דקה שתימרח עליו תעמוד במקומה. הטיח אינו זקוק לעלה מתחת לכל נקודה ונקודה, אבל הענפים צריכים להיות סמוכים זה לזה במידה שתוכל לשאת אותו. לפי זה רבי מאיר מצריך צפיפות המספיקה לשכבה דקה, וחכמים מצריכים צפיפות המספיקה לשכבה כבדה יותר. לפי הבנה זו השאלה אינה כמה חזק הכיסוי, אלא כמה צפוף הוא.
המשנה מגדירה את מונחיה
"אלו הן הסככות": לאחר שהשתמשה המשנה במונחים סככות ופרעות, היא מבארת עתה למה התכוונה בהם. סככות מוגדרות "אילן שהוא מיסך על הארץ": ענפי האילן הנמשכים ומאהילים על הארץ שתחתיהם. "מיסך" הוא מאותו שורש של סכך, כיסוי. הברטנורא מפנה ללשון הכתובה בכרובים שעל הארון בפרשת תרומה, "סוככים בכנפיהם": כנפיהם נטויות למעלה ועושות מעין מחסה. כך בדיוק עלי האילן וענפיו נטויים מעל האדמה שתחתיהם.
"והפרעות": אלו, כאמור, נוצרות מקוצים, ובפרט שיחי קוצים הבולטים מעל הכותל. היה נהוג לנטוע קוצים לאורך שפתו העליונה של הכותל, אולי כדי להרחיק מי שחושב לטפס ולעבור. אלא שהצמח לא נשאר במקום שבו ניטע. הוא נדחק והתפשט מעבר לשפת הכותל ונשתלשל לצדדיו, עד שנוצר שם כיסוי אמיתי. וזהו בדיוק המקרה שמשנתנו עוסקת בו. המונח פרעות נגזר מן הלשון שנאמרה בנזיר, ששערו נשאר גדל ופרוע, כמו שנאמר "גדל פרע שער ראשו". אותו "פרע" מורה על גידול המשתרג והולך כלפי חוץ, וזה מתאים בדיוק להסבר שלנו: הקוצים נשתלו בשפתו העליונה של הכותל, ואף על פי כן הגיעו והתפשטו מעבר לו ונשתלשלו למטה ויצרו אוהל כזה.
סיכום
זו הרשימה המסיימת של הדברים המשמשים אוהל לשני הכיוונים, להביא טומאה ולחוץ בפניה:
- זיזין, בין אבן אחת ובין קורה אחת הבולטת מן הכותל, וכן גזוזטראות שלמות
- תאי שובך שנבנו כדי שהיונים ייכנסו בהם, ואף על פי כן הם יוצרים אוהל
- צורות סלע חלולות, בין שהמים חקקו אותן ובין שיצאו כך מעצמן
- "שיני" הסלעים, שבהם האבן מקבלת צורה היוצרת אוהל, ופתחי המערות שדרכם נכנס האור
- סככות ופרעות, אוהל הנוצר מענפים או מקוצים, שלדעת רבי מאיר צריך לשאת שכבת טיח דקה (או, לפי הדרך השניה, להיות צפוף די כדי לשאת אותה), וחכמים מצריכים שיעור של שכבה בינונית
והמשנה סיימה בביאור המונחים שלה עצמה: סככות, מלשון "אילן שהוא מיסך על הארץ": עלי האילן וענפיו הנטויים מעל האדמה שתחתיהם; ופרעות, קוצים שנשתלו בשפתו העליונה של הכותל ונדחקו כלפי חוץ ונשתלשלו למטה עד שנוצר מחסה.