אהלות, פרק ז, משנה ב. משנתנו ממשיכה להגדיר מה נחשב "תחת האוהל" וכיצד עוברת טומאת המת בתוך האוהל. חמש הלכות נפרדות דחוסות בשורות המעטות הללו: דינם של שיפועי האוהל, ההבדל בין הנוגע בפניו הפנימיים של האוהל לנוגע בפניו החיצוניים, מקרה של שני חצאי זיתים, קצה יריעה המוטל שטוח על הארץ, ואוהל שנטוי בעלייה מעל ארובה שברצפה.
השיפועים הם חלק מן האוהל
המשנה פותחת: "כל שיפועי אהלין כאהלין". שיפוע פירושו מדרון. דמיינו את צורתו הרגילה של אוהל: יש קטע שטוח למעלה, ומשם היריעות משתפלות באלכסון כלפי הארץ לשני הצדדים. מלמדת המשנה שהקטעים המשופעים דינם כדין הגג השטוח עצמו. אם הטומאה מונחת תחת החלק המשופע ולא תחת הגג השטוח כלל, אף על פי כן כל האוהל טמא.
ומה היה מקום לחשוב אחרת? אפשר משום ששטח היורד באלכסון דומה יותר לכותל מלגג. המשנה שוללת זאת: לעניין הלכות אוהל, השיפוע גג הוא.
אף גג שטוח כרוחב אצבע
המשנה מוסיפה ומחדדת: "אהל שהוא שיפוע ויורד", אוהל שיריעותיו משתפלות לשני הצדדים, וכשעולים עם השיפוע הוא "כלה עד כאצבע", כלומר בראשו קטע שטוח שרוחבו כאצבע בלבד. אף באוהל כזה, אם הטומאה תחת החלק השטוח הצר, הכלים שתחת השיפוע טמאים, הכלים המונחים תחת הצדדים המשופעים נטמאים. וכן להיפך: אם הטומאה תחת השיפוע, אז כלים שבאהל טמאים, הכלים שתחת החלק השטוח נטמאים.
ומה החידוש הנוסף כאן, והרי כבר שמענו שהשיפוע כגג? הנקודה היא זו. למדנו לעיל שאוהל צריך חלל של טפח על טפח. היה מקום לחשוב שאותו טפח על טפח צריך להימצא תחת החלק השטוח של הגג. משנתנו מלמדת שאינו כן. כל זמן שאתה יכול לשרטט חלל של טפח אורך, טפח רוחב וטפח גובה, ואצבעותיך מעבירות סביבו מכל צדדיו בלי שדבר יעכב אותן, הרי לך אוהל, אף אם כשתביט למעלה מאותו חלל תמצא את עצמך, כולך או מקצתך, תחת החלק המשופע של הכיסוי. אותו חלל דין אוהל עליו.
היכן עוד אנו פוגשים גג משופע?
כדאי להיזכר במשניות מקבילות העוסקות בזווית הכיסוי, אף מחוץ לתחום טומאה וטהרה.
- בפרק הראשון של מסכת סוכה למדנו על סוכה שעשויה כמין צריף, שני לוחות סמוכים זה לזה ונפגשים למעלה, או לוח משופע אחד הסמוך לכותל, במקרה שהחומר שהשתמש בו כשר לסכך. רבי אליעזר פוסל, שהסוכה צריכה גג. וחכמים מכשירים, ודווקא משום שלדעתם כיסוי משופע גם הוא נחשב גג.
- במסכת שבת למדנו על כילת חתנים, חופת החתן המיוחדת, שאין בגגה טפח שטוח. ומתוך שאין בה אותו קטע שטוח, מותר לנטותה ולפרקה בשבת, ואין זה נקרא עשיית אוהל.
ההבדלים בין הגדרת אוהל לעניין שבת, לעניין סוכה ולעניין טומאה ראויים לעיון, וספר מלאכת שלמה עוסק בהשוואה זו עצמה.
תוכו ואחוריו: שני כלים נפרדים
המשנה עוברת עתה להלכה חדשה: "טומאה מתוכו, הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה, ומאחוריו טמא טומאת ערב". צריך לדייק בלשון. יש מת בתוך האוהל. אם אדם נוגע באוהל מתוכו, כלומר נוגע בפניו הפנימיים של הכיסוי, טמא שבעה ימים. אם נגע בו מאחוריו, בשטח החיצוני, אינו טמא אלא עד הערב.
וכן במקרה ההפוך: "טומאה מאחוריו", הטומאה מונחת מבחוץ, צמודה לאוהל. אז הנוגע באוהל מבחוץ טמא שבעה, והנוגע בו מתוכו אינו טמא אלא עד הערב, לאחר שטבל.
ביאור שרשרת הטומאה
כדי להבין זאת עלינו לדייק באיזה אוהל מדובר ובאיזו דרגת טומאה. מדובר באוהל העשוי מחומר המקבל טומאה: יריעות פשתן, עור או שק, שכפי שראינו פעמים רבות הוא אריג של שיער עזים או שיער בהמות אחרות.
מת הוא אבי אבות הטומאה. והיה מקום לחשוב שכל הבא במגע עם המת ירד דרגה ויהיה אב הטומאה בלבד. אלא שדורשים חרב הרי הוא כחלל: כלי הנוגע במת אינו יורד דרגה, אלא נשאר באותה דרגת טומאה של המת עצמו. נמצא שכיסוי האוהל, מכיוון שהוא במגע עם המת, הוא עצמו אבי אבות הטומאה. ואדם הנוגע באבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה, ואב הטומאה צריך שבעה ימים, שהרי מזים עליו ממי אפר הפרה האדומה בשלישי ובשביעי.
בכך מתיישב חציה הראשון של ההלכה: הנוגע בפנים האוהל, במקום שהמת שם, נעשה אב הטומאה וטמא שבעה. אך מדוע יהיה דין הפנים החיצוניים שונה? מפני שהמשנה רואה את תוך האוהל ואת אחורי האוהל כשני כלים נפרדים. השטח הפנימי הוא הכלי שנגע במת, אבי אבות הטומאה. השטח החיצוני הוא כלי שנגע בכלי שנגע במת, ואינו אלא אב הטומאה. לפיכך אדם הנוגע באחורי האוהל נעשה ראשון לטומאה, וראשון לטומאה אינו צריך שבעה ואינו צריך פרה אדומה. טובל, ולערב טהור.
ובאותו חשבון מתבאר המקרה השני להיפך. כשהטומאה מונחת מחוץ לאוהל, הפנים החיצוניים הם הכלי הנוגע במת, אבי אבות הטומאה, והנוגע שם נעשה אב הטומאה וצריך שבעה. הפנים הפנימיים רחוקים דרגה נוספת, כלי שנגע בכלי שנגע במת, אב הטומאה, ולכן הנוגע מתוכו נעשה ראשון לטומאה ואינו טמא אלא עד הערב.
שני תנאים חשובים
המפרשים מעירים שחילוק זה, לראות את האוהל כשני כלים, אינו אלא לאחר שהוציאו את המת מן האוהל. כל זמן שהמת בתוכו, שני פני הכיסוי אבי אבות הטומאה הם, שהרי השטח הפנימי הרי הוא כמת עצמו, והשטח החיצוני הוא כלי הנוגע במת. כך או כך, כל זמן שהמת מונח בפנים, הנוגע באוהל, בין מתוכו בין מאחוריו, טמא שבעה.
ומה הסברא לראות את שני הפנים ככלים נפרדים? בדרך כלל אין אנו מחלקים בין תוכו של כלי לאחוריו; חילוק כזה שייך בכלי חרס. אלא שכאן כל תפקידו של האוהל הוא לחוץ בפני הטומאה, לעצור אותה מלהתפשט מעבר לכיסוי אל הצד השני. השטח הפנימי משמש מחסום, תמרור עצור בפני הטומאה. וזהו בדיוק היסוד לומר שהשטח הרחוק הוא כבר כלי אחר.
כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו
המשנה ממשיכה: "כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו". יש חצי כזית מן המת הנוגע באוהל מבפנים וחצי כזית הנוגע בו מבחוץ. במקרה זה הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב: כל הנוגע באוהל, מאיזה צד שיהיה, אינו טמא אלא עד הערב, כלומר ראשון לטומאה.
הברטנורא מבאר שהאוהל עצמו אכן צריך שבעה ימים לטהרתו, שלגבי האוהל שני החצאים מצטרפים לכזית שלם. אבל לגבי אדם הנוגע באוהל, מאיזה צד שיהיה, אינו טמא אלא טומאת ערב. כיוון שאין כזית שלם במקום אחד, אין שום צד נחשב כלי שנגע במת שיהיה אבי אבות הטומאה. כל צד נחשב כלי שנגע בכלי שנגע במת, אב הטומאה, והנוגע בו ראשון לטומאה.
היריעה הפרוסה על הארץ
מקרה חדש: "מקצתו מרודד על הארץ". מחזה מצוי באוהלים. היריעה יורדת בצדדים, מגיעה לארץ, וחלק ממנה ממשיך ומוטל שטוח על הקרקע. אם יש טומאה תחתיו, תחת אותה יריעה, או אף מונחת עליה מלמעלה, אין היא מטמאה את האוהל. אלא טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: הטומאה בוקעת ועולה בקו ישר, ובוקעת ויורדת בקו ישר. היא מטמאה את שכנגדה למעלה ואת שכנגדה למטה, אבל אינה מתפשטת לצדדים ואינה נוגעת לאוהל. וזו הנקראת טומאה רצוצה, טומאה דחוקה שאין סביבה חלל טפח.
אוהל הנטוי בעלייה על גבי הארובה
המשנה מסיימת במקרה מעניין במיוחד: "אהל שהוא נטוי בעלייה". מטעם כלשהו נטה אדם את אוהלו לא בחוץ אלא בתוך הבית, בקומה העליונה. ומקצתו מרודד, מקצת יריעות האוהל, לאחר שהגיעו לרצפה, ממשיכות ומוטלות שטוחות, ובמקרה הן מונחות על הארובה שבין בית לעלייה, על הפתח שברצפה שבין הבית התחתון לעלייה, כמין צוהר או פתח מעבר. ועתה נמצא מת למטה.
רבי יוסי אומר: מציל. מה טוב שהיריעה השטוחה מכסה את הפתח, שלדעתו היא חוצה בפני הטומאה ומונעת ממנה לעלות לעלייה. ומדוע תחצה? מפני שאנו רואים את אותה יריעה כאוהל בפני עצמו.
אבל הרי זה עתה למדנו את ההפך. במקרה הקודם, טומאה שתחת היריעה המרודדת על הארץ בוקעת ועולה בקו ישר ואינה מתפשטת לצדדים, ומכאן שהיריעה אינה אוהל בפני עצמה. התשובה נעוצה בהבדל שבין שני המצבים. שם היריעה מוטלת ממש על הארץ ואין תחתיה חלל טפח. כאן היא מתוחה מעל הפתח שברצפה, ותחתיה יש הרבה יותר מטפח חלל: כל הקומה התחתונה כולה. משום כך בדיוק יש לאותו חלק שטוח של האוהל דין אוהל, וממילא הוא עוצר את הטומאה מלעלות, כדרך שכל אוהל מונע מן הטומאה שתחתיו להתפשט למה שמעליו.
רבי שמעון חולק: "אינו מציל עד שיהא נטוי כנטיית האהל". יריעה שטוחה המוטלת על הפתח, אף שהיא חלק מאוהל, אין לה דין אוהל. ואם תאמר שהאוהל עצמו נטוי בעלייה ממש מעל הפתח שבין הקומות, שאוהל אמיתי, בגג ובדפנות, עומד מעל הארובה, בזה מודה רבי שמעון שהוא חוצה בפני טומאת המת שלמטה ואינה עולה. אבל יריעה שטוחה גרידא אינה אוהל. הלמדנות שיש חלל תחתיה אינה משנה את העובדה שלמעשה אין כאן אלא יריעה שטוחה הפרוסה על הפתח, ואין בזה די לעצור את הטומאה.
חזרה על הלכות משנתנו
- השיפוע כגג. אוהל שיש בראשו קטע שטוח, ואפילו צר כרוחב אצבע, ושאר הכיסוי משתפל ויורד, כולו נחשב תחת אוהל אחד. טומאה תחת החלק השטוח מטמאה את הכלים שתחת השיפועים, וטומאה תחת השיפועים מטמאה את הכלים שבכל האוהל. וחלל הטפח על טפח הנדרש אינו צריך להיות דווקא תחת החלק השטוח.
- תוכו ואחוריו שני כלים נפרדים. בטומאה שבתוך האוהל, הנוגע בשטח הפנימי טמא שבעה, שהרי אותו שטח הוא כלי שבא במגע ישיר עם המת ולכן אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה אב הטומאה הצריך הזאת מי הפרה האדומה בשלישי ובשביעי. והנוגע בשטח החיצוני נגע בכלי שנגע בכלי שנגע במת, אב הטומאה, ולכן אינו אלא ראשון לטומאה, טמא עד הערב. וכשהטומאה מבחוץ הדין מתהפך: הנוגע מבחוץ טמא שבעה, והנוגע מבפנים טמא טומאת ערב. וכל זה באוהל העשוי מחומר המקבל טומאה, כגון יריעות פשתן, עור או שק, ורק לאחר שהוציאו את המת. כל זמן שהמת בפנים, הנוגע באיזה מן הפנים שיהיה טמא שבעה.
- חצי כזית מתוכו וחצי כזית מאחוריו. בין שנגע באוהל מתוכו ובין שנגע בו מאחוריו, אינו טמא אלא טומאת ערב, כיוון שאין כזית שלם במקום אחד.
- היריעה המוטלת שטוחה על הארץ. היריעה העודפת הממשיכה על הרצפה כמין מרבד אין תחתיה חלל טפח. טומאה שתחתיה טומאה רצוצה היא: בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת בקו ישר, ואינה נוגעת לאוהל, אף שהיריעה מחוברת אליו.
- אוהל נטוי בעלייה ויריעתו על הארובה. מקצת האוהל פרוס על רצפת העלייה ומכסה את הפתח שבין שתי הקומות, ומת מונח למטה. רבי יוסי סובר שכאן, שלא כמקרה הקודם, יש תחת היריעה הרבה יותר מטפח, כלומר כל הקומה התחתונה, ולכן לחלק השטוח הזה דין אוהל בפני עצמו והוא חוצה בפני הטומאה מלעלות לעלייה. רבי שמעון סובר שיריעה שטוחה אינה אוהל כלל. אילו האוהל עצמו, בגגו ובדפנותיו, היה נטוי מעל הפתח, היה אכן חוצה בפני הטומאה שלמטה; אבל היריעה המרודדת אינה מצילה.