אהלות, פרק ו', משנה ב'. הרעיון שמלווה את כל הפרק הוא הכלל שאדם וכלים יכולים לשמש כאוהל להביא את הטומאה, אבל לעולם אינם יכולים לשמש כמחיצה לעצור אותה. כפי שלמדנו במשנה הקודמת, אין אדם וכלים נעשים אוהלים לטהר: לא אדם ולא כלי הם הדבר החוצץ בפני הטומאה. משנתנו לוקחת את העיקרון הזה ומיישמת אותו בשלושה מצבים מעשיים מאוד, ובכל אחד מהם השאלה היא בדיוק אותה שאלה: כשהטומאה נעצרה, מה בעצם עצר אותה?
קוברי המת העוברים באכסדרה
המשנה פותחת בהלוויה: "קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה". קבוצה של אנשים הולכת לקיים את מצוות קבורת המת, חסד של אמת, ודרכם עוברת באכסדרה. המילה אכסדרה הופיעה כבר פעמים רבות במשניות: שטח פתוח שמעליו גג, מעין מרפסת מקורה. במקרה שלנו האכסדרה הזאת עומדת בדיוק מול פתח הבית.
נצייר לעצמנו מה עומד לקרות. ברגע שהמת נכנס תחת הגג הזה, הטומאה ממלאת את כל החלל שתחת הקירוי. ואם דלת הבית פתוחה, הטומאה אינה נעצרת במפתן: היא נכנסת ישר פנימה ומטמאה את כל מה שבבית.
אם כן, מה השאלה? הכל שבבית פשוט צריך להיות טמא. הברטנורא משלים את התמונה. בעוד הלוויה מתקרבת, אחד מן המלווים הבין מה עומד לקרות, רץ קדימה, והצליח לסגור את הדלת לפני שהמיטה עם המת הובאה תחת גג האכסדרה. הוא סגר אותה בדיוק כדי למנוע את כניסת הטומאה, ואחר כך חיזק אותה במנעול כדי שתישאר סגורה. על מצב כזה משמיעה המשנה הלכה מרתקת.
לשון המשנה: "והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח". אחד מן המלווים דחף את הדלת ונעל אותה לפני שהמת עצמו נכנס תחת האכסדרה, "וסמכו במפתח". כפשוטו, סומך פירושו להישען, ולפי זה משמע שהעמיד משהו כנגד הדלת כדי להחזיקה במקומה. אבל המפרשים מבארים שהכוונה פשוטה: הוא נעל את הדלת במנעול כדי שתישאר סגורה.
ואז באה ההלכה: "אם יכולה הדלת לעמוד בפני עצמה, טהור". אם זו דלת שהייתה נשארת סגורה מעצמה גם בלי שהיה מסובב את המנעול, הבית טהור. "ואם לאו", אבל אם זו דלת מן הסוג שהייתה נפתחת חזרה מאליה, כך שכל הסיבה שהיא נשארה סגורה היא המנעול, הדין הוא טמא.
נדאג שהתמונה תהיה ברורה. הוא רץ קדימה וחשב: "המת עומד להיכנס תחת האכסדרה וכל מה שבבית הזה ייטמא!" הוא סגר את הדלת ואחר כך נעל אותה. למה לנעול? פעמים שאדם נועל את הדלת מפני שאחרת היא לא תחזיק ותיפתח מעצמה. ופעמים שהדלת היא מן הסוג שנסגר ונתפס במקומו והייתה נשארת סגורה היטב מעצמה, והוא נעל אותה מטעם אחר לגמרי: שלא יעלה על דעתו של מישהו ברגע האחרון "אציץ מעט בהלוויה", יפתח את הדלת, ויטמא ברגע אחד את כל הבית.
מכאן שני חלקי ההלכה. אם הדלת הייתה נשארת סגורה גם בלי המנעול, טהור. אבל אם הדלת עומדת סגורה רק בזכות המנעול, טמא. מדוע? מפני שבמקרה כזה לא הדלת היא זו שעוצרת את הטומאה אלא המנעול. הברטנורא נותן לנו את הכלל: כל דבר הנסמך בכלים אינו חוצץ בפני הטומאה, כל דבר שעומד רק מפני שכלי מחזיק אותו אינו מחיצה בפני הטומאה. וזה נובע ממה שלמדנו קודם, אין אדם וכלים נעשים אוהלים לטהר: לא אדם ולא כלי.
אפשר להקשות: קודם דיברנו על גגו של אוהל, שאדם או כלי שמהווים את הקירוי אינם חוצצים בפני הטומאה. כאן הרי אנו עוסקים בדלת, שהיא חלק מן הבית! נכון, אלא שיש לשים לב: הדלת הזאת אינה שווה כלום בלי המנעול, שהרי היא נפתחת מאליה. אם כן החוצץ האמיתי הוא המנעול, והמנעול הוא כלי, וכלי אינו חוצץ בפני הטומאה.
התוספות יום טוב מביא פשט שונה בעליל בשם הרמב"ם. לפי אותה קריאה, אותו אדם שרץ קדימה החזיק את הדלת סגורה בגופו, ותמך את הבריח בידו, כמי שנעל את הדלת ואחר כך אחז בבריח. ועכשיו נשאל: למה היה צריך להחזיק? אם המנעול היה רעוע כל כך שאם היה מרפה הדלת הייתה נפתחת, הרי החוצץ האמיתי בפני הטומאה הוא האדם ולא הדלת, ואדם אינו חוצץ בפני הטומאה. אבל אם המנעול היה מן הסוג שהיה מחזיק את הדלת גם בלעדיו, המסקנה היא כמו בביאור הראשון: אף שהוא לחץ על הדלת, הדלת היא החוצצת, וחציצתה מועילה. עיינו בתוספות יום טוב פנימה. כך או כך, נמשיך.
חבית של גרוגרות וקופה של תבן
המשנה ממשיכה באותה הלכה עצמה במצב חדש: "חבית של גרוגרות וקופה של תבן שנתונות בחלון". חבית היא כלי גדול, וכאן היא מלאה גרוגרות, תאנים יבשות; או קופה, מעין תיבה, מלאה תבן. אלו הונחו בחלון, בחלון. החלון מחבר בין שני חדרים, ובאחד מהם יש כזית מן המת. החלון נסתם לגמרי, או לפחות נצטמצם לפתח קטן מטפח, על ידי הכלים הללו.
וההלכה: "אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן". נניח שהגרוגרות או התבן היו דחוסים כל כך, שגם אם היית מסלק את החבית ופשוט תוחב את התוכן לתוך החלון היו נשארים במקומם. אז הם מהווים חציצה אמיתית שהטומאה אינה עוברת בה, וכל מה שנמצא בחדר השני, החדר שאין בו מת, טהורין. "ואם לאו", אבל אם לא היו דחוסים ובלי החבית היו מתפזרים ונופלים, שאל את עצמך מה בעצם סותם את החלון. החבית. וכלי אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפיכך טמאין.
וכאן בא אחד מאותם רגעים נדירים שבהם אני צריך לומר לכם שאני מקווה שהגרוגרות האלה רקובות. לא טריות: רקובות. הברטנורא דורש שיהיו אינן ראויות לאכילת אדם או בהמה, ואותו הדבר לגבי התבן. למה שארצה שיהיו מקולקלות? מפני שרק אז אני יודע שהן נשארות באותו חלון לתמיד. ברגע שאין להן שום שימוש אחר, הנחתן בחלון פירושה שהנחתי אותן שם לסתימה ובכוונה שיישארו. אבל אם הן עדיין ראויות לאכילה, מעולם לא קבעתי אותן כסתימה: אני מאחסן אותן שם כמו על מדף, ואוציא אותן ברגע שאזדקק להן. ודבר שאני עשוי לקחת בכל רגע אינו חציצה בפני הטומאה.
התוספות יום טוב מוסיף תנאי נוסף בתבן. גם לאחר שנרקב עד שאין בהמה נותנת בו דעתה, צריך שיהיו בו קוצים ושיהיה לח. שאם אין בו קוצים, עדיין יש בתבן שימוש: דורכים אותו ומערבים אותו בטיט, וכך היו עושים לבנים. ואם הוא יבש לגמרי, אפשר להסיקו לאש. רק תבן רקוב, לח ומלא קוצים אינו ראוי לשום דבר: הבהמה לא תאכל אותו מפני שהוא רקוב, אינו יכול להיכנס ללבנים מפני הקוצים, ואינו יכול לשמש להסקה מפני שהוא לח. בגרוגרות די בכך שיהיו רקובות; התבן צריך להיות רקוב, לח וקוצני. כך אני יודע שהוא נשאר במקומו. וגם אז, עדיין צריך שאם תסולק החבית, יעמדו הגרוגרות או התבן בחלון.
ואגב, מניין לנו שהיו מערבים תבן בלבנים? זכרו את גזירת פרעה על ישראל: לכו קחו לכם תבן בעצמכם, עשו לבנים, ואל תמעיטו מן המספר, אותה מכסת לבנים כמו בזמן שהיו מספקים לכם את התבן.
כותל בנוי מקנקנים
המקרה האחרון במשנה: "בית שחצצו בקנקנים". אדם חצץ את ביתו בקנקנים, כלי חרס. אפשר שראיתם פעם כותל בנוי מלגו, או מארגזי חלב. האיש הזה בנה את הכותל שלו מקנקנים, סידר אותם על צידם מן הרצפה ועד התקרה, ופיהם פונה לצד שבו נמצא המת. מובן שכותל כזה מלא סדקים ורווחים, ולכן "וטח בטיט", הוא סתם את הפתחים בטיח, ומילא את החללים מבפנים ומבחוץ.
הברטנורא מבהיר נקודה חשובה. אילו היה הופך את הקנקנים לצד השני, כשגבם כלפי החדר שיש בו המת ופיהם כלפי החדר הטהור, היו הקנקנים עצמם יכולים לשמש חציצה, שהרי אלו כלי חרס וכלי חרס אינו נטמא מגבו. אם היו מסודרים כראוי, כותל כזה היה עוצר את הטומאה. אבל לא זה המקרה שלנו. כאן פי הקנקנים פונה כלפי המת, וכלי חרס נטמא מתוכו, ולכן הטומאה נכנסת אל הקנקן. ממילא הקנקנים אינם יכולים להפסיק. נשאר רק מועמד אחד: הטיט שטח עליהם, שאולי הטיח עצמו נחשב כותל.
לכן אומרת המשנה שהדבר תלוי: כמה עבה, כמה חזק, אותו טיח? "אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו", אם הטיח יכול לעמוד בפני עצמו, כלומר שאם היית שולף את הקנקנים היה הטיח נשאר במקומו, אז טהור. שכח מן הקנקנים; יש לי כותל של טיט. "ואם לאו", אבל אם סילוק הקנקנים היה מפיל את הטיח ומפורר אותו לארץ, הדין טמא. הטיח אינו הכותל, הקנקנים הם הכותל, והקנקנים אינם מפסיקים את הטומאה.
חזרה על המשנה
שלושה מקרים, רעיון אחד. הלוויה עומדת לעבור עם המת תחת אכסדרה העומדת מול פתח פתוח. אחד מן המלווים רץ קדימה, סגר את הדלת ונעל אותה, או לפי הפשט האחר, החזיק אותה סגורה בעצמו. אם הדלת הייתה נשארת סגורה מעצמה, בלי המנעול ובלי שאדם ייסמך עליה, הצילו מן הטומאה את כל מה שבבית. אבל אם הדלת סגורה רק בזכות המנעול או רק בזכות האדם המחזיק אותה, לא אדם ולא כלים עוצרים טומאה: אדם וכלים נעשים אוהל להעביר טומאה, לעולם לא לחצוץ בפני הטומאה.
אחר כך שני חדרים, כזית מן המת באחד מהם, וחלון ביניהם שנסתם בחביות של גרוגרות או בקופות של תבן. אם התוכן היה דחוס כל כך שהיה נשאר במקומו גם בלי הכלים, הרי הוא חציצה והטומאה נעצרת. אם התוכן היה נופל בלי הכלים, אז החביות הן החוצצות, וכלי אינו חוצץ. הברטנורא הוסיף שצריך שהגרוגרות יהיו רקובות, ובתבן הדרישה חמורה יותר: רקוב כדי שלא תאכל אותו בהמה, לח כדי שלא יוכל להישרף, וקוצני כדי שלא יעורב בטיט וילך ללבנים. ולמה אנחנו רוצים שיהיו חסרי תועלת? מפני שרק אז יניח אותם שם לסתימה ויבטל אותם אל החלון. דבר שיש לו בו עדיין שימוש עשוי להילקח בכל רגע, ומה שאין בכוונתו להשאיר במקום אינו חציצה.
ולסיום, אדם שחצץ בין שני חללים בכותל של קנקנים, ופיהם כלפי המת. אילו היה גב הקנקנים כלפי המת, זהו גבו של כלי חרס שאינו מקבל טומאה, והיה בזה הפסק. כשפיהם כלפי המת ודאי שאין הקנקנים מפסיקים. מה שעשה הוא שטח את הכותל בטיט משני הצדדים, ולכן הכל תלוי בחוזקו של הטיח. אם שליפת הקנקנים הייתה מפילה את הטיח, אין הטיח כותל, והקנקנים אינם יכולים לשמש חציצה, ולכן החדר שמעבר טמא. אבל אם הטיח עבה וחזק דיו לעמוד גם בלי הקנקנים, הטיח הוא החציצה, וכל מה שמעברו השני של הכותל, בחדר שאין בו מת, נשאר טהור.