אהלות, פרק ה, משנה ב. משנתנו ממשיכה בעניין הארובה, פתח שבתקרה, מה שאנו קוראים לו חלון שבגג. אלא שכאן הארובה אינה בגג החיצון, אלא בתקרה המפרידה בין הבית שלמטה ובין העלייה שמעליו. משהו הונח על גבי הפתח הזה, והשאלה היא אם יש בכוחו לעצור את הטומאה מלעלות מן הקומה התחתונה אל העליונה.
המקרה
"ארובה שבין הבית לעלייה": פתח שבין הבית שלמטה ובין העלייה שמעלה. "וקדירה נתונה לה": וקדירה מונחת על אותו פתח. הקדירה היא כלי חרס, ואינה כלי שלם. "שהיא נקובה כמוציא משקה": יש בה נקב, ושיעור הנקב הוא כשיעור שהמשקה נכנס בו. זהו נקב מעט גדול יותר מנקב שהמשקה מטפטף ויוצא ממנו; נקב קטן מוציא משקה ואינו מכניס משקה, אבל נקב זה רחב עד כדי כך שאם תשקיע את הקדירה בתוך משקה, יזרום המשקה לתוכה.
ועכשיו שלוש הדעות. "בית שמאי אומר הכל טמא": אם יש טומאה בבית שלמטה, הכל טמא, הקדירה עצמה וכל מה שבעלייה. אין הקדירה חוצצת. הטומאה עולה דרך הארובה, שהיא פתח של פותח טפח, שיעור מרווח להעברת טומאה, ולקדירה הפגומה הזאת אין כוח לעצור אותה. "ובית הלל אומר הקדירה טמאה והעלייה טהורה": בית הלל סוברים שהקדירה עצמה נטמאת, אבל העלייה נשארת בטהרתה. "רבי עקיבא אומר אף הקדירה טהורה": רבי עקיבא אומר שאף הקדירה טהורה.
הרקע ממסכת כלים
כדי לעמוד על המחלוקת דרושות לנו שתי הלכות שלמדנו במסכת כלים.
נתחיל בדין המיוחד שבכלי חרס. טומאה הנוגעת בדופנו החיצונית של כלי חרס אינה עושה כלום; כלי כזה מיטמא רק מתוכו, כשהטומאה מגיעה אל חללו הפנימי. ועכשיו דמיין קדירה שלמה הכפויה על גבי הפתח שבין הקומה התחתונה לעלייה, שוליה כלפי מעלה לצד התקרה ושפתה מונחת על רצפת העלייה. הטומאה העולה מלמטה פוגעת רק בשטח החיצון של הקדירה, ולפיכך אין הכלי מיטמא. וכלי שאין בו דרך לקבל טומאה נעשה חציצה, מפסיק, ואין הטומאה שלמטה עוברת אל החדר שמעל.
ועוד: שיעורי הנקב שמבטלים את הכלי מתורת כלי. אם ייחדו הבעל את הכלי למשקין, כיון שנפחת הנקב עד שהמשקה נכנס לתוכו, כמוציא משקה, בטל הכלי והוא טהור. ואם ייחדו לאוכלין יבשים, צריך פחת גדול יותר: שיהא הנקב כדי שיפול בו זית, כמוציא זית. ומה בכלי המשמש לשני התפקידים, למשקין ולאוכלין יחד? הוא נשאר בתורת כלי עד שיגיע הנקב לשיעור הזית.
וקדירתנו כלי כזה בדיוק היא: משמשת גם לחלב, למשקין וליין, וגם לתבשיל של אוכל יבש. למעשה, בנקב של כמוציא משקה אי אפשר עוד לשמור בה חלב, אבל אפשר בהחלט לבשל ולהחזיק בה אוכל יבש. נמצא שהקדירה פגומה אך לא בטלה. יש בה נקב שהמשקה נכנס בו, אבל אין בו כשיעור זית, ולפיכך היא עדיין כלי מקבל טומאה.
בית שמאי
לבית שמאי הדין הוא טומאה בכל הצדדים. וכך הסברא: נקב של כמוציא משקה קטן הוא דיו כדי שהכלי יישאר בכל תורת כלי, ואינו קטן כל כך שתהא הטומאה נעצרת מלעבור בו. הרי כלי חרס סתום המונח בתוך אוהל המת: כל זמן שהוא מוקף וסתום, אין לטומאה דרך כניסה וכל שבתוכו טהור. אבל אם נעשה בו נקב כלשהו, הטומאה נכנסת. וכלי חרס, כזכור, מיטמא דווקא כשהטומאה מגיעה אל חללו, וזה בדיוק מה שהנקב הזה מאפשר.
נמצאת הקדירה תפוסה בין שני הצדדים. אילו הייתה שלמה, היו בית שמאי מודים שהיא חוצצת בפני הטומאה, שהרי אין הטומאה מגיעה לתוכה. ואילו היה הנקב גדול באמת, הייתה הקדירה בטלה מתורת כלי לגמרי, וכלי שאינו מקבל טומאה עושה הפסק. אבל הנקב הזה גדול דיו להכניס את הטומאה וקטן מדי לבטל את הכלי מתורתו. לפיכך הקדירה נטמאת, וקדירה טמאה אינה עוצרת טומאה. ומכאן שהכל טמא: הקדירה והעלייה. יש עוד תורה רבה בליבון שיטת בית שמאי לדקדוקה, אבל זה קו הדברים הכללי.
בית הלל
בית הלל חולקים על השיעור. וזו טענתם: הקדירה הזאת משמשת גם ככלי לאוכלין יבשים, ולפיכך אין בנקב כדי לבטלה מתורת כלי; ואם אין בנקב כשיעור לבטל את הכלי, אין בו גם כשיעור להכניס טומאה. בחן זאת: סתום כלי חרס כזה, הנח אותו באוהל המת ובדופנו נקב של כמוציא משקה, ולא תיכנס הטומאה לתוכו. והמסקנה מתחייבת מאליה. קדירתנו אינה מקבלת טומאה כלל, וכיון שאינה מקבלת טומאה היא עומדת כמפסיקה ומונעת מן הטומאה לעלות אל העלייה. ולפיכך העלייה טהורה.
ואם כן, למה מטמאים בית הלל את הקדירה עצמה? הרי נקב של כמוציא משקה אינו מועיל כלום, וכלי חרס אינו מיטמא מטומאה הנוגעת בחוץ בלבד, ומן הדין היה שיהיה הכלי טהור לגמרי. והתירוץ הוא שמדין תורה אכן הקדירה טהורה, וטומאתה כאן היא גזירה דרבנן, תקנת חכמים לנהוג בה כטמאה.
רבי עקיבא
רבי עקיבא פוסק שאף הקדירה טהורה. בעיקר הדין הוא סובר כבית הלל: נקב של כמוציא משקה אינו מכניס טומאה. סתום כלי כזה, הנח אותו בתוך אוהל המת, ומה שבתוכו נשאר בטהרתו על אף הנקב הקטן. אם כן קדירתנו אינה מקבלת טומאה, והיא חציצה גמורה המפסקת בין הטומאה שבקומה התחתונה ובין העלייה שמעל. ובאשר לכלי עצמו, מן הדין הוא טהור לגמרי, שהרי טומאה בשטח החיצון של כלי חרס אינה עושה כלום; ואת גזירת חכמים שהחילו בית הלל כאן אין רבי עקיבא מקבל.
נמצא שכל הדיון תלוי בנקב אחד קטן. האם נקב של כמוציא משקה הוא פתח שהטומאה עוברת בו, או שכלי שעדיין משמש לאוכלין יבשים דינו ככלי שלם? ובשאלה זו תלויים דינה של הקדירה, ועמה דינו של כל מה שבעלייה.