אהלות, פרק ד, משנה ב. הפרק הזה עוסק במגדל, ארון גדול או שידה גדולה העומדים בתוך הבית, ושואל כיצד טומאה שבתוכו נוגעת לבית שסביבו, וכיצד טומאה שבבית נוגעת למה שמונח בתוך הארון.
מעט רקע מתחילת הפרק. המגדל שמדובר בו הוא רהיט גדול מאוד, גדול עד כדי כך שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח, וכלי בשיעור כזה שוב אינו מקבל טומאה כלל. הארון עצמו, אם כן, אינו נטמא לעולם. השאלה היא רק על חלל האוויר שבתוכו וזיקתו לחלל האוויר של הבית. שם למדנו את הכלל היסודי: אם הטומאה בתוך המגדל, הבית טמא, שהרי הטומאה סופה להיוציא משם, ואין לה לאן לצאת אלא אל הבית. אבל אם הטומאה בבית, כל מה שמונח בתוך המגדל נשאר טהור.
תיבות בתוך הארון
עכשיו המשנה מכניסה אותנו צעד נוסף פנימה, אל תוך הארון עצמו: "תיבת המגדל", התיבות שבמגדל. תארו לעצמכם ארון גדול שבנויות בו מגירות או תאים קטנים, כל אחד ובו דבר אחר: כלים באחד, אוכלין בשני, ומשקין בשלישי.
המשנה מדייקת בשיעורי התאים הללו: "יש בו פותח טפח", החלל שבתוך התיבה מחזיק טפח לכל כיוון, טפח מעוקב שלם של אוויר. "ואין ביציאתו פותח טפח", ואף על פי כן הפתח שבו מכניסים ומוציאים את התכולה אינו מגיע לשיעור של טפח על טפח. כלומר, כל תא בנוי כמעין תיבת דואר הקבועה בדופן הארון: חריץ צר מלפנים, ומאחוריו חלל שיש בו טפח מעוקב.
דינו של תנא קמא
וזו ההלכה. "טומאה בתוכו, הבית טמא": אם יש טומאה בתוך אחת מן התיבות הללו, נאמר כזית מן המת, הבית טמא. הטומאה מתפשטת אל הבית אף על פי שפתח התיבה קטן מטפח. ולמה? מאותו הטעם שראינו במגדל כולו: אין הטומאה יכולה להישאר שם לעולם, סופה שתוצא, ואין לה לאן לצאת אלא אל הבית. לפיכך כל מה שבבית טמא מיד.
אבל ההיפך אינו נכון. "טומאה בבית, מה שבתוכו טהור": אם הטומאה מונחת בבית, ויש לי כלים או אוכלין מונחים באחת התיבות שבתוך הארון, הרי הם נשארים טהורים, שהרי אין בתיבה פתח של טפח. אותו חריץ צר שדרכו מכניסים ומוציאים אינו גדול דיו לשמש מעבר לטומאה להיכנס בו.
וכיצד ייתכן שפתח אחד משמש את הטומאה בדרכה חוצה ומעכב אותה בדרכה פנימה? המשנה נותנת את הכלל בלשונה: "שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להיכנס", דרכה של טומאה לצאת ולא להיכנס. טומאה המונחת בתיבה עתידה להתפנות משם, ואם חריץ צר הוא המעבר היחיד הקיים, בו היא תעבור. בכיוון ההפוך אין ציפייה כזאת. אין אדם לוקח טומאה המונחת בבית ותוחב אותה בכוונה לתוך תא קטן. מה יביא אדם לעשות כדבר הזה? לפיכך, במקום שיש בפתח פותח טפח שלם, הטומאה עוברת בו בין שרוצים בכך ובין שאין רוצים; ובמקום שאין בפתח כשיעור, אנו פוסקים שאינה עוברת כלל. המפרשים מציעים כמה הסברים כיצד בדיוק פועל המנגנון הזה, אבל ההלכה עומדת כפי שהמשנה אומרת אותה.
רבי יוסי חולק
ובכן, כשפתח התיבה אינו מגיע לטפח והטומאה מונחת בפנים, האם הבית טמא לדעת הכל? המשנה אינה מציגה את הדבר כמוסכם. "רבי יוסי מטהר": רבי יוסי פוסק שהבית נשאר טהור.
וטעמו: "מפני שיכול להוציאו לחצאין או לשורפו במקומו". כל סברתו של תנא קמא נשענה על ההנחה שהטומאה סופה לצאת אל הבית. רבי יוסי מערער על ההנחה הזאת. נניח שהטומאה כזית. אדם יכול לחלק אותה בעודה בתוך התיבה ולהוציאה חצי חצי, וחצי כזית אין בו שיעור לטמא. אם כן, שום דבר המטמא אינו יוצא בפועל אל הבית. ולחלופין, מי אמר שצריך להוציאה כלל? יכול אדם לשורפה במקומה ממש, בתוך התיבה.
ומאחר שיש דרך של סילוק שבה אין יוצא שיעור טומאה כלל, או שאין הטומאה יוצאת כלל, פוסק רבי יוסי שהבית טהור. וכל זה בתיבה שאין בפתחה שיעור טפח.
סיכום
המגדל הגדול בנויות בו תיבות, ובכל אחת חלל של טפח מעוקב, ואילו הכניסה וההוצאה נעשות דרך חריץ צר שאין בו כשיעור. לדעת תנא קמא, טומאה שהונחה בתיבה כזאת מטמאת את מה שבבית, שהרי אותה טומאה סופה לצאת אל הבית; אבל טומאה שבבית אינה יכולה להיכנס לתיבה שאין בפתחה כשיעור, לפי שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להיכנס. רבי יוסי משיב שההנחה על היציאה אינה מוכרחת: אפשר לחלק את הטומאה ולהוציאה בחלקים שאין בהם שיעור לטמא, או לכלותה באש במקומה. לשיטתו, אם כן, לא רק שמה שבתיבה טהור כשהטומאה בבית, אלא גם הבית עצמו נשאר טהור כשהטומאה בתיבה, ובתנאי שאין בחריץ שיעור פותח טפח.