אהלות, פרק ג, משנה ב. המשנה ממשיכה בעניין שיעורי הטומאה הבאים מן המת, ושואלת שאלה מעשית: מה הדין כאשר השיעור הזה אינו נשאר מונח במקום אחד? מלוא תרווד רקב מתפזר על רצפת הבית ונבלל בדרך בעפר הבית הרגיל; רביעית דם נבלעת בקרקע או בבגד. בכל אחד מן המקרים עלינו להכריע אם השיעור עדיין נחשב מונח לפנינו, או שמא נעלם למעשה.
רקב שנתפזר בבית
המשנה פותחת: "מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית". תרווד הוא כף גדולה, שיעורה כמה שאדם יכול להחזיק בשתי ידיו מלאות יחד. רקב הוא עפרו של המת שנרקב, ומלוא תרווד ממנו הוא אחד השיעורים המטמאים באוהל, ממלא את הבית בטומאה כמת שלם.
המילה שנתפזר פירושה שנתפזר ונתפרד. השורש מוכר לנו מן התפילות ומן התנ"ך. אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא "וקרב פזורינו", שיקבץ את פזורינו, שכל זמן שאנו מפוזרים בארבע כנפות הארץ הרי אנו מפוזרים. גם המן תיאר אותנו במילה זו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". הוא הבין דבר חשוב. כשאנו מפורדים אנו פגיעים; כשכלל ישראל עומד באחדות, אין אדם שיכול להזיק לנו.
נחזור למקרה של המשנה. מלוא תרווד רקב נתפזר בתוך הבית, והברטנורא מבאר שבשעה שהתפזר על הרצפה נגרר לתוכו עפר מאותה רצפה ונתערב ברקב. ואף על פי כן פוסקת המשנה: "הבית טמא".
ומילה על הלשון הזו. הבית מחובר לקרקע ולפיכך אינו יכול לקבל טומאה בעצמו. כשהמשנה אומרת שהבית טמא, כוונתה לכל מה שבתוכו: כל אדם, כל כלי וכל אוכל שתחת אותו גג נטמאו.
קושיה מן המשנה הקודמת
כאן יש להתמודד עם קושיה. כשלימדה המשנה הקודמת שמלוא תרווד רקב מטמא באוהל, הדגיש שם הברטנורא שהרקב צריך להיות נקי לגמרי, בלי שום דבר זר מעורב בו כלל. ומעשית, מצב כזה מצוי רק כשהקבורה הייתה בכלי מתכת, או באבן ובשיש, שאין דבר מן החוץ יכול להיכנס לתוכו. אבל אם נקבר בתכריכים רגילים או בארון של עץ, מה שנשאר אינו רקב נקי כלל, שהרי חוטים, קיסמים ועפר נעשו חלק מן התערובת, ודבר כזה אין לו דין רקב כל עיקר.
לפי כלל זה, הפסק שלפנינו קשה להבנה. משנתנו אומרת במפורש שעפר מן הרצפה נתערב בו בשעת הפיזור. אם כן, מדוע רקב זה ממשיך לטמא?
היישוב הוא בהבחנה בין שעת יצירת השיעור לבין הזמן שלאחר שהשיעור כבר קיים. הדעה הראשונה במשנה סוברת שהדרישה לרקב נקי היא רק בשלב הראשון: כדי לקבוע שמה שלפנינו הוא באמת מלוא תרווד רקב, אין שום דבר אחר מצטרף לחשבון. אבל מששם השיעור וזהותו ההלכתית נקבעו, אין הרקב מתבטל בקלות. אדרבה: כל מה שמתערב בו לאחר מכן הוא הבטל. לפיכך, אף על פי שעפר הרצפה נתערב בו עכשיו, הטומאה עומדת בתוקפה וכל מה שבבית טמא.
מדוע נקטה המשנה לשון פיזור
נשאלת שאלה שנייה. מדוע נקטה המשנה דווקא מקרה שהרקב נתפזר בכל הבית? מה היה הדין אילו נשאר מקובץ במקום אחד?
אילו היה כולו במקום אחד, ודאי שהיה טמא, ולא היה כאן שום דיון. המשנה בחרה במקרה של פיזור דווקא משום שזה החידוש. אף שהרקב מפוזר על כל הרצפה ואין באף מקום מלוא תרווד, הגג שמלמעלה מצרף את כל מה שתחתיו ליחידה אחת, ונמצא שהשיעור נחשב מונח ושלם.
וכך יוצא פשט המשנה: מלוא תרווד רקב נתפזר בתוך הבית, ובדרך נתערב בו מעפר הבית עצמו, ואף על פי כן הבית, כלומר כל מה שבתוכו, טמא. כל זמן שהרקב היה רקב כשר מתחילתו, בלי שום תערובת, אין תערובת שלאחר מכן משנה דבר לדעת תנא קמא.
רבי שמעון חולק
"רבי שמעון מטהר". רבי שמעון פוסק שכל מה שבבית נשאר טהור. לדעתו אין הבדל בין מקרה שבו שיעור הרקב לא נקבע כראוי מתחילתו, ובין מקרה שבו אתה יודע בבירור שהיה לך מלוא תרווד של רקב נקי לגמרי, שנתקיימו בו כל התנאים, שהמת נקבר בשיש. מכיוון שנתערב בו דבר זר, שוב אינו מטמא כלל.
אבל ההלכה כתנא קמא, וכך פוסק הרמב"ם.
רביעית דם שנבלעה בקרקע הבית
המשנה ממשיכה: "רביעית דם שנבלעה בתוך הבית, הבית טהור". רביעית מדמו של מת היא אחד השיעורים המטמאים באוהל. אלא שכאן נשפך הדם ונבלע ברצפה, וההלכה היא שהבית טהור, וכל דבר שיובא לתוכו מכאן ולהבא אינו נטמא.
הטעם פשוט. הדם נמצא בתוך הקרקע, ומשנבלע שם אין שום דרך להוציאו. ומה שאין אפשרות להעלותו בחזרה אינו נחשב מצוי כאן כלל.
נקודה חשובה אחת אין להחמיץ. הבית טהור מאותו רגע ולהבא. אבל מי שהיה בבית באותה שעה שנפלה רביעית הדם על הקרקע, קודם שנבלעה, נטמא.
דם שנבלע בכסות
מכאן עוברת המשנה למקרה שאינו חתוך כל כך: "נבלעה בכסות", רביעית הדם נבלעה בבגד המונח בבית. כאן הפסק תלוי בבדיקה.
"אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם, טמאה". אם בשעה שמכבסים את הבגד הייתה יוצאת ממנו רביעית דם שלמה אל תוך המים, הרי הוא טמא, וגם הבית שהבגד מונח בו, כלומר כל מה שבתוכו, טמא. אף שהדם נמצא כעת בתוך האריג, מכיוון שיש בכוחו לצאת אנו מחשיבים את הרביעית כמונחת כאן אצלנו.
"ואם לאו, טהורה". אבל אם הכיבוס לא היה מוציא רביעית שלמה, הבגד טהור. הדם נמצא בתוך הבד ואין אפשרות להוציאו, והכלל הקובע הוא "כל הבלוע שאינו יכול לצאת", כל דבר בלוע שאינו יכול לצאת נחשב כאילו אינו כאן, ולפיכך טהור.
כאשר הדם נחשב מצוי כאן, הבגד מטמא בכל הדרכים שדם המת מטמא בהן: במגע, במשא, ובאוהל, לכל מה שתחת אותו גג.
הבדיקה של הברטנורא
כיצד באמת אפשר לברר אם הייתה יוצאת מן הבגד רביעית שלמה? הברטנורא מתאר השוואה מחוכמת.
קח שני ספלים ומלא כל אחד מהם באותה מידה של מים בדיוק. בספל האחד כבס את הבגד שנבלע בו הדם. אל הספל השני שפוך רביעית דם חדשה. ואחר כך השווה את צבע המים שבשני הספלים.
- אם שניהם כהים במידה שווה, בידוע שיצאה מן הבגד רביעית שלמה, והוא טמא.
- אם המים שכובס בהם הבגד בהירים משל חברו, סימן הוא שיצא רק חלק מן הדם ופחות מרביעית יצא, והבגד טהור.
סיכום
מלוא תרווד רקב, שיעור שתי ידיים מלאות, נתפזר על רצפת הבית ונתערב בעפר אותה רצפה. מכיוון שבשעה שנקבע השיעור היה רקב נקי, כגון שנקבר המת בשיש שאין דבר זר יכול להיכנס לשם, אין התערובת שלאחר מכן מבטלת אותו, וכל מה שבבית טמא; והגג מצרף את האבק המפוזר ליחידה אחת. רבי שמעון מטהר, אבל ההלכה כתנא קמא. רביעית מדם המת שנבלעה בקרקע משאירה את הבית טהור מכאן ולהבא, אף שכל מי שהיה שם בשעת נפילתה נטמא. נבלעה בכסות, הגורם הקובע הוא אם הייתה יוצאת ממנה רביעית שלמה בכיבוס, ובודקים בהשוואת שני ספלי מים שווים, אחד שכובסו בו את הבגד ואחד שנשפכה לתוכו רביעית חדשה. וכל הבלוע שאינו יכול לצאת נחשב כאילו אינו כאן כלל.