אהלות, פרק ב', משנה ב'. הפרק עסוק במניית צורותיה השונות של טומאת מת המטמאות באוהל, ולצידן השיעור הנדרש בכל אחת ואחת. משנתנו ממשיכה את הרשימה הלאה, ומתגלה בה אוסף עשיר של מחלוקות: כמה דם של מת מטמא, האם מותר ללקטו מיותר מגוף אחד, רימה היוצאת מבשרו של מת, אפרו של גוף שנשרף, עפר של קברים, ורקב שגובל במים.
רביעית דם
המשנה פותחת ברביעית דם, רביעית הלוג של דם. השיעור הזה מוכר אולי משיעורה של כוס של קידוש: הוא יוצא בין שלוש לחמש אונקיות. במקום שרביעית שלמה של דם יצאה מן הגוף רק לאחר שהאדם כבר מת, הדם הזה מטמא באוהל מן התורה.
ואחר כך מוסיפה המשנה ורביעית דם תפוסה, רביעית של דם "תפוסה". הכוונה לדם שזרם ויצא ברגע המיתה עצמו, בשעה שהנשמה יצאה: מקצתו יצא בעוד האדם חי ומקצתו לאחר שמת. רביעית כזו אינה מטמאה אלא מדרבנן. למעשה, מכל מקום, ההלכה שווה בשני המקרים: מי שנמצא תחת גג אחד עם רביעית דם שיצאה לאחר המיתה, או עם רביעית דם תפוסה שיצאה בשעת המיתה, נטמא.
ממת אחד או משני מתים?
כאן מוסיף התנא קמא תנאי. כל הרביעית צריכה לבוא ממת אחד, מגוף יחיד. רבי עקיבא חולק: אף דם שנאסף משני מתים שונים מצטרף לרביעית המטמאה באוהל.
מה עומד בשורש המחלוקת הזו? הכל תלוי באופן שבו מתייחסים לתיבה אחת בתורה. הפסוק האוסר את הנגיעה מדבר על "כל נפשות מת". כפי שאנו קוראים אותה, התיבה היא לשון רבים, נפשות, כאילו נחבאה בה וא"ו לפני התי"ו הסופית. אך התבונן באותיות הכתובות בפועל: נו"ן, פ"א, שי"ן, תי"ו. הסר את הניקוד, ובעל קורא שעלה לעמוד בלי הכנה יקרא "נַפְשַׁת", בלשון יחיד, והציבור יהיה חייב להעמידו. הברטנורא מציג את שני הצדדים. התנא קמא סובר יש אם למסורת: ההלכה נקבעת לפי צורת הכתיב, וכך כתובה התיבה בלשון יחיד, וללמדך שכל כמות הדם צריכה לצאת מגוף אחד. רבי עקיבא סובר יש אם למקרא: ההלכה נקבעת לפי הקריאה המנוקדת, שהיא לשון רבים, ולפיכך דם שנלקח משני מתים נפרדים מצטרף.
אגב, הברטנורא מציין את מקור התיבה תפוסה. היא מהדהדת את הפסוק ביחזקאל, "מתבוססת בדמיך", אותו ביטוי עצמו שנסמך שם ל"ובדמיך חיי", המילים שאנו אומרים בברית מילה: מדם המילה באים חיים וברכה.
דמו של קטן
הבא ברשימה הוא דם קטן שיצא כולו: נפל שכל אספקת דמו יצאה. רבי עקיבא פוסק כל שהוא, שכל כמות שהיא מטמאה. הוא לומד זאת מדין עצמותיו של מת. בעצמות, מי שיש בידו רוב בניינו, עיקר מסכת עצמות הגוף, או רוב מנינו, רוב מספר העצמות, טמא אף בלי להגיע לרובע הקב שהעצמות טעונות בו בדרך כלל. הדם, מסיק רבי עקיבא, אינו שונה: משעה שכולו עומד לפניך, אין צורך להגיע לשיעור, אף אם הסך הכל פחות מרביעית הלוג. בזה מוסבר גם מדוע בחרה המשנה בנפל כמקרה, גוף שבתחילת עיצובו ממש. בכל גוף גדול מזה קשה לצייר שכל דמו יחד יעלה לפחות מרביעית.
וחכמים חולקים. הדם מטמא ברביעית ולא בפחות, מכל מקור שיהיה. לדעתם אין זה מתקבל על הדעת לומר שכל טיפה אחרונה יצאה מן הגוף; תמיד נשאר משהו בפנים. וכיוון שאין כאן כמות שלמה באמת, אין לטמא מכוח "כולו".
כזית רימה
עתה עוברת המשנה לכזית רימה, כזית של תולעים שנוצרו מבשרו של מת, בין חיה ובין מתה, בין שהתולעים חיות ובין שכבר מתו. רבי אליעזר מטמא כבשרו, ומחשיב אותן בדיוק כבשרו של המת עצמו.
מה מביא את רבי אליעזר לומר כן? אף אדם חי נקרא לפעמים בשם רימה, כמו שנאמר באיוב, "אף כי אנוש רימה". התולעת היוצאת מבשרו של אדם נושאת את דין אותו בשר. לפיכך, כשם שכזית בשר מן המת מטמא, כך כזית מן התולעים הללו, אף בעודן חיות. וחכמים מטהרין. אמת, התולעת נוצרה מן הבשר, אבל אינה אותו בשר; היא נעשתה בריה חיה בפני עצמה, ואינה נושאת את טומאת בשר מן המת.
מעשה בבבא מציעא
כאן נזכרת הגמרא המפורסמת על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, בבבא מציעא, דף פ"ד עמוד ב'. רב שמואל בר נחמני מסר את מה ששמע מאמו של רבי יונתן, שקיבלה מאשתו של אותו צדיק: במשך תקופה של לא פחות משמונה עשרה שנים ולא יותר מעשרים ושתיים, לא נקבר כלל אלא שכב בעליית גג, וכל אותו זמן לא נראה בגופו שום סימן ריקבון. נס היה, מן הסוג המסופר על צדיקים רבים. אותה גמרא מספרת שהמשיך לדון בדיני ממונות: שני הצדדים היו נעמדים בפתח, כל אחד פורש את טענתו, וקול היה יוצא מבפנים ונוקב בשם מי מהם חייב ומי זכאי. כיצד בדיוק נשמה במצב כזה מוציאה פסק הוא עצמו דבר מופלא, וכל הסוגיה ראויה שתילמד בפנים.
יום אחד ראתה אשתו תולעת יוצאת מאוזנו ונתמלאה צער, מחשש שהתחיל הריקבון. נגלה אליה בחלום והרגיע אותה: אין זה אלא מפני שפעם אחת שמע תלמיד חכם מתבייש ולא מיחה בכל התוקף שהיה צריך.
כדרך העולם, כמובן, מתנהלים הדברים כמו שנאמר בפסוק, "תקות אנוש רימה". רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא שהגוף יחזור לאדמה, כדי שהנשמה תגיע לשלמותה בעולם הבא. מכאן חקירת המשנה בדינן של תולעים כאלה: רבי אליעזר סובר שחיות או מתות מטמאות כבשרו, וחכמים מטהרין.
אפר שרופין
המשנה ממשיכה לאפר שרופין, אפרו של מת שנשרף. רבי אליעזר אומר טמא, ושיעורו ברובע, רובע הקב. כלומר, אפרו של אדם מטמא באותו שיעור ממש שעצמותיו היו מטמאות בו. וחכמים מטהרין: האפר הוא חומר חדש לגמרי ואינו מת עוד כלל.
אך יש שיטות שהמילים "וחכמים מטהרין" כאן אינן מוחלטות. כוונתם שרובע הקב של אפר טהור, אבל אפרו של גוף שלם עדיין טמא.
עפר קברות
המשנה עוברת לעפר קברות, עפר של קברים. הברטנורא מזהה אותו כעפר שספג את דמו של המת יחד עם ליחתו, הנוזל המזיע מן הגוף, ושנתערב בו גם סיד. בעפר כזה הדין הוא שמלא תרווד ועוד טמא. תרווד הוא כף גדולה, כעין מצקת, והמשנה תובעת מלוא הכף ועוד קצת. הברטנורא נותן את הטעם: בכמות כזו אי אפשר שלא יהיה בתוכה מלא תרווד שלם של רקב אמיתי, וכבר נתבאר שמלא תרווד רקב, החומר היבש שהגוף מתפרק אליו, טמא. ורבי שמעון מטהר, אך מודיענו הברטנורא שאין פוסקים כרבי שמעון.
כמה מן הראשונים מציירים את התמונה כך. המנהג היה לטוח בסיד את הכוכים החצובים במערות. היו מניחים בכוך כזה מת, וכשהיה מתפרק, נשרו פירורי סיד מן הכותל שסביבו והתערבו בעפרו. והרי כבר נתבאר שאין הרקב מטמא אלא כל זמן שלא נתערב בו דבר זר. התנא קמא מגביל את זה למצב שהחומר הזר נכנס בעוד הגוף מתפרק. אבל אם נכנס רק לאחר שנעשה הגוף כולו עפר, אין התערובת מעלה ולא מורידה והעפר נשאר בטומאתו. זה הבסיס לפסק התנא קמא: אף שהסיד ודאי מעורב בו, מטמא. ורבי שמעון אינו מחלק כלל: בין שבא הדבר הזר בשעת הפירוק ובין שבא לאחריו, כיוון שנתערב בו דבר אחר, הכל טהור.
רקב שגובל במים
ולסוף מלמדת המשנה מלא תרווד רקב שגובל במים: יש לו מלוא התרווד של רקב, עפרו של מת, וגיבל אותו במים עד שנעשה כעין בצק. הדין הוא אינו חיבור לטומאה. היותו נדחק לגוש אחד אינו עושה אותו יחידה אחת לעניין טומאה. לפיכך, אם נגע אדם במקצתו אינו נטמא, שהרי אין שיעור שלם במה שנגע, וכן אם האהיל על חלק אחד מאותו בצק, נשאר טהור. אין לפניו מלא תרווד שלם של רקב, והגיבול אינו מאחד את החלקים לדבר אחד.
מחשבה לסיום
כדאי להדגיש שוב מה שכל החומרה הזו אומרת לנו. אם אפילו עפרו של מת נושא טומאה עזה כל כך, אין זה אלא מפני הקדושה העצומה שמילאה את האדם בזמן שהנשמה היתה בתוכו, ועכשיו נסתלקה. אור החיים הקדוש נותן משל לחבית שהיה בה פעם דבש משובח. שחוק את החבית הזו לאבק, ועדיין תמצא שרצים מתגודדים על השרידים כדי להגיע לדבש שישב בתוכה פעם. אף כאן: הטומאה שנשארה היא עדות עד כמה נשגב אדם בזמן שנשמתו שוכנת בו.