אהלות, פרק י"ח, משנה ב. עד כאן עסקנו בבית הפרס, שדה שעפרה חשוד מפני שעבר בה מחרשה על קבר, ושמא נתפזרו בה שברי עצמות בכל מקום. המשנה שלפנינו מחדשת דבר: השם 'בית הפרס' אינו מכסה מצב אחד בלבד. יש כמה סוגים, והלכותיהם אינן שוות.
לשון המשנה: "שלשה בית פרסות הן", שלושה מיני בית הפרס יש (ו'בית פרסות' הוא לשון רבים). הראשון שנמנה הוא "החורש את הקבר", קרקע שאדם חרש בה על גבי קבר. זהו בדיוק המקרה שעסקנו בו, שחוששים שנתלש שבר עצם מן הקבר ונתפזר בשדה. הברטנורא מקדים ומזכיר את שני האחרים, שהמשנה עצמה תפרט אותם בהמשך: שדה שיש בה קבר ונשתכח מקומו, ושדה בוכים, קרקע שהיו מתאספים בה לבכות על המת ולשמוע את ההספד. ואילו כאן נידון רק הראשון מבין השלושה.
מה מותר לנטוע שם
בקרקע שנחרש בה קבר ההלכה היא "נטעת כל נטע", נוטעים בה כל מיני אילנות. האילן נשאר נעוץ במקומו, ואין דבר יוצא מן השדה. לעומת זאת "ואינה נזרעת כל זרע", אין זורעים בה כל זרע. הטעם: דרך איסוף גידולים כאלו היא לתלוש אותם מן הקרקע, וכל הנתלש עולה עם שורשיו, ובשורשים דבוק עפר מאותה שדה עצמה. הירקות הן הדוגמה המובהקת. ראה מה עושה אדם כזה: לוקח עפר מבית הפרס ומעבירו למקום אחר, ושמא הוא מטלטל טומאה ומפיצה למקומות חדשים.
מכאן הסיוג "חוץ מזרע נקצר", זרע שנקצר בכלי אינו בכלל האיסור. כשחותכים את הצמח ואין תולשים אותו, אין גרגיר עפר אחד יוצא עמו. הרא"ש מציין את החיטים והשעורים: בקציר חותכים את הקנה והשורשים נשארים למטה.
קושיא מן המשנה הקודמת
מיד מתעוררת שאלה. המשנה שלפני זו הביאה את דברי רבי יוסי שאין נוטעים כרם בבית הפרס, ואף קנס על מי שנטע במתכוון. אם כן, כיצד נאמר כאן שכל נטע מותר? הברטנורא מציע שני תירוצים. האחד: אפשר שמשנתנו אינה כרבי יוסי כלל, ולדעתו אין היתר גורף כזה. השני: אפשר שרבי יוסי החמיר בכרם בלבד, מחמת הכלל הבוצר לגת הוכשר, שענבים הנבצרים להוליכם לגת נחשבים כמוכשרים לקבל טומאה, כאילו כבר בא עליהם משקה. אבל בשאר אילנות, שאין בהם חומרה נוספת זו בטומאה, ייתכן שאף רבי יוסי מיקל.
כשעלתה התבואה עם שורשיה
תאר לך אדם שזרע חיטים בשדה כזו, כדין וכהיתר, שהרי חיטה נקצרת ואינה נתלשת מן האדמה. אלא שהפעם לא נקצר הקנה: הוא תלש אותו, ועלה השורש וגוש עפר דבוק בו. אפשר שיש באותו גוש עצם כשעורה, שבר עצם בשיעור גרעין שעורה. מה אומרים לו לעשות?
על כך משיבה המשנה "צובר את גורנו לתוכו", יעמיד את גורנו בתוך השדה. צובר משמעו אוסף וערמה, מלשון ציבור. התבואה נשארת במקום גידולה, שם צוברים אותה, ולדעת הברטנורא שם גם דשים אותה. אין הוא מוליכה לשדה אחרת לדוש, שהרי כל העניין הוא שלא תנוע הטומאה ממקומה.
ולאחר הדישה: "וחובר בשתי חבורות", מכבירים את התבואה בכברה פעמיים, ורק אחר כך מוציאים אותה מן השדה. שתי חבורות היינו כבירה אחת ואחריה שנייה. התפארת ישראל מבאר כיצד הדבר נעשה: תחילה כברה שנקביה רחבים, המסירה את הגס, ואחריה כברה שנקביה צרים, המסירה את הדק. שני השלבים חובה. "דברי רבי מאיר", זו שיטת רבי מאיר.
"וחכמים אומרים": החכמים מחלקים לפי מה שמנקים. התבואה, כגון חיטים ושעורים, די לה בשתי חבורות, שתי כבירות. אבל הקטניות, כגון פולים, אינן דיין בכך: "בשלש חבורות", צריכות שלוש כבירות לפני שמוציאים דבר מבית הפרס. שהקטניות עולות מן האדמה כשעפר רב יותר דבוק בהן מן התבואה.
הברטנורא מדגיש כאן נקודה עיקרית: בגידול עצמו אין טומאה. שום דבר לא הכשירו, לא בא עליו משקה, ואינו יכול לקבל טומאה כלל. כל החשש כולו הוא שלא יגיע עפר של שדה זו למקום אחר.
שריפת הקש
ומה יהיה בקש? "ושורף את הקש ואת העצה", נותנים אותו באש. קש הוא הנשאר מקני התבואה, ועצה היא הפסולת המקבילה של הקטניות. התוספות יום טוב מבאר מדוע כאן התקנה היא שריפה: לכבור קש אי אפשר למעשה, שהרי לאחר הדישה הוא מעורבב ומסובך. ומצד שני אין להניח לו להוציאו, שהרי בוודאי נאחז עפר מן הקרקע במקום כלשהו בתוך הערמה. לא נשאר אלא לשרוף.
גדר הטומאה הזו
סוף המשנה מגדיר את דרגת הטומאה: "ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל". בבית הפרס מן הסוג הראשון, שנחרש בו קבר, מטמא העפר את הנוגע בו ואת הנושא אותו, ואף נושא בלא שיגע בגופו, אבל אינו מטמא באוהל, לא כשהעפר למעלה ממנו ולא כשהוא למעלה מן העפר.
ומדוע? חוזרים אנו לדין שבתחילת מסכת אהלות, פרק ב משנה ג: "אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל", מניין הדברים המטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באוהל. והראשון שנמנה שם הוא עצם כשעורה. ממילא, בקרקע שנחרש בה קבר, שכל החשש בה מתחילה ועד סוף הוא שבר עצם באותו שיעור בדיוק, הטומאה נוהגת באותם כללים: מגע ומשא כן, אוהל לא. עפרה של שדה כזו דינו כדין העצם שאנו חוששים שקבורה בו.
סיכום
שלושה סוגי בית הפרס יש: קרקע שנחרש בה קבר, קרקע שאבד בה קבר, ושדה בוכים שהתאספו בה להספיד את המת. משנתנו עוסקת בראשון בלבד. שם מותר לנטוע כל אילן, שהרי מן הסתם יישאר במקומו לעולם, אבל אין זורעים את הזרעים הרגילים, העולים יחד עם שורשיהם ועם עפר שאפשר שיש בו עצם כשעורה. זרעים שנקצרים בקצירה, ובהם חיטים ושעורים, מותרים. ואם בכל זאת נתלש הקנה עם שורשו, אין מוציאים את התבואה: צוברים את הגורן ודשים בתוך השדה. רבי מאיר מצריך שתי כבירות; החכמים מצריכים שתיים בתבואה ושלוש בקטניות, שדבוק בהן עפר רב יותר. הקש, בין קשה של תבואה ובין עצה של קטניות, אי אפשר לכבור אותו ולפיכך שורפים אותו. ומאחר שהכול כאן תלוי בעצם כשעורה, הטומאה חלה במגע ובמשא ולא באוהל.