אהלות, פרק י"ז, משנה ב'. הפרק עוסק בבית הפרס, שדה שנחרש בה קבר. משעברה המחרשה בקבר, יש לחוש שמא גררה עמה עצם כתושה, ולפיכך השדה טמאה למרחק של מאה אמה. משנתנו מלמדת שני דברים: מה הדין כשמשהו מפסיק את החרישה באמצע, והאם התחלה חדשה בתוך בית הפרס פותחת את המניין מחדש.
כשהמחרשה נטרפת, בית הפרס נפסק
נצייר לעצמנו את המעמד. אדם הולך אחרי המחרשה, השור מושך, ופתאום כל הכלי נחבט ומזדעזע. השור מפנה את ראשו כשואל מה קרה. מה שקרה הוא שהמחרשה נתקלה במשהו. זה המקרה שבמשנה: "היה חורש והטיח בסלע או בגדר", היה חורש והמחרשה נתקלה בסלע או בגדר אבנים. והמשנה מוסיפה מקרה נוסף: "או שניערה המחרשה", שהחורש עצמו ניער את המחרשה יפה כדי להשיר ממנה את העפר.
בין כך ובין כך, מאה האמות מתקצרות. המשנה פוסקת שהקרקע נחשבת בית הפרס רק "עד שם", רק עד המקום שבו אירע הזעזוע, ולא צעד אחד מעבר לו. הסברה פשוטה: כל שבר עצם שנשא עמו הברזל ננער ונפל בדיוק שם, ומאותה נקודה ואילך אין עוד דבר שיכול להמשיך ולנסוע עם המחרשה.
הברטנורא מצביע על החידוש שבמקרה השני. ניעור מכוון ביד אינו דומה כלל לחבטה עזה של התנגשות בסלע. היה מקום לומר שעל ניעור קל כזה לא נסמוך שהשיר את העצם. באה המשנה ואומרת אחרת: די בכך. אנו מניחים שהעצם נשרה, ובית הפרס נפסק באותו מקום.
כדאי לשים לב ללשונו של הברטנורא עצמו. הוא כותב שכך הדין אפילו כשהחורש עדיין רחוק מלהשלים מאה אמה, אפילו לא הלך אלא חמש או שש אמות מן הקבר. המפרשים מדייקים מלשון מדוקדקת זו: חמש או שש אמות, כן, אבל בתוך ארבע אמות של הקבר לא יועיל הניעור כלל. ולמה? מפני שארבע האמות שסביב הקבר דינן כקבר עצמו, וזעזוע המחרשה אינו מפקיע דין זה.
האם בית הפרס עושה בית הפרס?
עתה מביאה המשנה מחלוקת. רבי אלעזר סובר שבית הפרס "עושה בית הפרס": שדה שכבר חל עליה שם זה יכולה להוליד שדה נוספת כמותה מעבר לה.
וכך הוא נימוקו. אדם מניח את מחרשתו במקום שכבר נמצא בתוך מאה האמות הנמדדות מן הקבר, ומתחיל לחרוש משם. כל חששנו לאורך אותן מאה אמות הוא שמא מונחת עצם בכל מקום שבהן, ומשמע שגם המקום שבו הוא מתחיל עכשיו עשוי להחזיק עצם. משהוא חורש משם והלאה, אפשר שהעצם נוסעת עמו. לפיכך יש למדוד מניין חדש של מאה אמה מנקודת ההתחלה השנייה הזאת, אפילו עמדה סמוך לסוף המאה הראשונה. כללו של רבי אלעזר, אם כן: בכל מקום שהמחרשה עשויה להיות שנטלה עמה עצם, יש לחוש שהעצם נישאת עוד מאה אמה קדימה.
רבי יהושע חולק. לדעתו אין חוששים כלל שעצם נסעה יותר ממאה אמה מן הקבר המקורי. אך אין הוא דוחה לגמרי את רעיון בית הפרס השני; הוא אומר שהדבר תלוי במקרה: פעמים כן ופעמים לא.
"כיצד?", מהי דוגמה מעשית? מענה שלמה, אורך תלם, היא מאה אמה. "חרש חצי מענה", חרש את הקבר והמשיך חצי מענה, חמישים אמה, ועמד. אותו קטע הוא כעת בית הפרס. הוא הולך להפסקת הצהריים ולדף היומי, ואחר כך "וחזר וחרש חצייה", חוזר וחורש את החצי השני. הואיל ונקודת ההתחלה החדשה עדיין בתוך מאה האמות הראשונות, כל מה שהוא חורש עכשיו נכלל בבית הפרס. "וכן הצדדין", וכן לצדדים: אם חרש חמישים אמה למזרח, ואחר כך פנה וחרש חמישים אמה לדרום, "הרי זה עושה בית הפרס", אף זה נעשה בית הפרס. בכל המקרים האלה הטעם אחד: למעשה הוא חורש והולך מנקודה שהיא פחות ממאה אמה מן הקבר, ואפשר שנטל שם עצם והוא מוליכה הלאה.
וכאן בדיוק נפרדות דרכיהם של רבי יהושע ורבי אלעזר. "חרש מלוא מענה", חרש את כל מאה האמות, ולא עמד שם אלא המשיך: "חזר וחרש הימנה ולחוץ", הוסיף וחרש מעבר לה. במקרה זה "אינו עושה בית הפרס", אין נוצר בית הפרס חדש. היה מקום לערער: שמא החרישה הראשונה הוליכה עצם עד הקצה הרחוק, וכעת הוא דוחף אותה הלאה. משיב רבי יהושע שאין בכך כלום. פשוט אינו חושש שתימצא עצם יותר ממאה אמה מן הקבר.
סיכום והלכה
לחזרה על המשנה: אדם חרש קבר, ואחר כך, אפילו קודם שהשלים מאה אמה, נחבטה מחרשתו, בין שנתקלה בסלע או בגדר ובין שניערה בידיו. באותה נקודה בית הפרס נפסק, שאנו מניחים שכל מה שהיה על המחרשה נשר. מוסיף הברטנורא שכך אפילו לאחר חמש או שש אמות בלבד מן הקבר, אך לא בתוך ארבע אמות של הקבר, שהן כקבר עצמו.
ובמקרה של מי שחרש חמישים אמה, פסק, וחזר אחר כך: רבי אלעזר סובר שהואיל והקטע השני התחיל בתוך המאה הראשונה, יש למדוד מאה חדשה שלמה מאותה נקודה, שהרי אפשר שהייתה שם עצם מונחת, וכל קטע חרישה חדש עשוי להזיזה עוד מאה אמה קדימה. רבי יהושע סובר שאין חוששים לעולם שעצם עברה יותר ממאה אמה מן הקבר שבו התחילה החרישה, ולפיכך בית הפרס מגיע רק עד סוף אותה מאה, והקרקע שמעבר לה טהורה, אף על פי שהחרישה נתחדשה קודם שהושלמו אותן מאה אמות. והרמב"ם פוסק כרבי יהושע.