אהלות, פרק ט"ז, משנה ב. המשנה פותחת בהמחשת כלל שנלמד בסוף המשנה הקודמת, ואחר כך עוברת לשני עניינים נוספים: קדר העובר על יד קבר וכליו תלויים במוט שעל כתפו, ותלוליות עפר הנמצאות בסמוך לעיר או לדרך.
וזה הכלל שהמשנה באה להמחיש: כלי מיטלטל, אפילו הוא צר ביותר, נטמא כשהוא נמצא מעל המת. רוחב נדרש רק כאשר אנו רוצים שהטומאה תעלה אל הכלי, תתפשט בו, ותרד ממנו אל דבר אחר המונח תחתיו מן הצד השני. לצורך זה דרוש שיהיה בו רוחב טפח. אבל כדי שהכלי עצמו ייטמא, אין צורך בשיעור רוחב כלל.
כיצד? הכוש התחוב בכותל
לפיכך שואלת המשנה "כיצד", כלומר: תן לי מקרה מוחשי שבו דבר שרוחבו "כל שהוא" בלבד מביא את הטומאה על עצמו. הדוגמה שהמשנה בוחרת היא כזו שלא היינו מגיעים אליה מדעתנו.
הדבר הנידון הוא "כוש". הברטנורא מבאר שזהו מוט ארוך שהנשים משתמשות בו לטוויית חוטים. בעיקרו זהו מוט פשוט, וכלי עץ פשוט שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה כלל. מה שעושה אותו מקבל טומאה הוא החלק שבקצהו: יש שם כפתור מתכת עגול שהמוט עובר בתוכו, ומעבר לו מחובר אנקול קטן של מתכת. בלי אותו חלק מתכת לא היה הכוש אלא פשוטי כלי עץ, ואין הטומאה נאחזת בו.
ועתה תאר את המצב. המשנה אומרת שהכוש "תחוב בכותל": הוא נתקע בכותל ובולט ממנו לרוחב החדר. על הרצפה שתחתיו מונח "כחצי זית מבשר המת מתחתיו", חצי כזית מבשר המת מונח מתחת למוט, לצד קצהו שבו האנקול ולא מתחת לחלק התקוע בכותל. אם תעלה קו אנכי מן הבשר כלפי מעלה, הוא יפגע במוט. ואחר כך "וחצי זית מעל גביו": חצי כזית שני מונח מעל המוט, נדבק למשל בכותל עצמו בדיוק במקום שבו נכנס המוט לתוכו.
כל אחד מן החצאים מכוון כנגד המוט, זה תחתיו וזה מעליו. אבל שני החצאים אינם מכוונים זה כנגד זה: התחתון לצד האנקול והעליון לאחור, אצל הכותל. וזו כוונת לשון המשנה "אף על פי שאינן מכוונים", אף שאין שני חצאי הזיתים זה כנגד זה. ואף על פי כן, אומרת המשנה, הכוש טמא. החצי שתחתיו והחצי שמעליו מצטרפים דרך המוט לכזית שלם מן המת. והכוש צר בהרבה מטפח. וזו בדיוק ההמחשה שחיפשנו: "נמצא הכוש מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא", הכוש מביא את הטומאה על עצמו אף שרוחבו כל שהוא בלבד.
הקדר והאֵסֶל שלו
ותמונה שנייה: "הקדר שהוא עובר והסל על כתפיו". קדר הוא סוחר בכלי חרס. "סל" משמעו בדרך כלל טנא, אך אין זו כוונתו כאן. לפי הברטנורא, "סל" במשנתנו הוא מוט נשיאה, והמלה קצרה מן "אֵסֶל". מלה זו הופיעה לעיל בכלים, פרק י"ז משנה ט"ז, במשנה העוסקת באֵסֶל שיש בו בית קיבול עמוק כדי להחזיק מים. אם כן, המשנה מתארת מוט הנשען על כתפי הקדר וכלי חרס תלויים בו.
הקדר עובר אפוא והמוט על כתפיו וכלים תלויים בו, "והאהיל צדו אחד על הקבר": קצה אחד של המוט מאהיל על הקבר, והקצה השני מאהיל כמובן על הכלים התלויים בו. אם אין המוט "פותח טפח", כלומר אין ברוחבו טפח, פוסקת המשנה "כלים שבצד השני טהורין", הכלים שבצד השני נשארים טהורים.
דמה בנפשך מי שרץ אליך בבהלה: "אל תשתמש בכלים הללו! ראיתי את הקדר עובר, וקצה אחד של המוט שלו היה ממש מעל קבר, והכלים היו תלויים בקצה השני!" אין מקום לבהלה. כל זמן שרוחב המוט פחות מטפח, אין הטומאה עוברת דרכו והכלים אינם נטמאים. "ואם יש בסל פותח טפח, טמאין": רק אם רוחב המוט טפח נטמאים הכלים שבצד השני.
תלוליות עפר סמוך לעיר או לדרך
נושאה השלישי של המשנה הוא "התלוליות", ערמות עפר צבורות כגבעות קטנות. היא מדברת בתלוליות "קרובות", בין "לעיר" ובין "לדרך". כשאני עומד לפני תלולית כזו, בדרך כלל אני יכול לאמוד אם העפר נצבר לא מכבר או שהוא מונח כך שנים רבות. במקרה זה, פוסקת המשנה, אין לאומדן זה כל משקל: "אחד חדשות ואחד ישנות", החדשות והישנות שוות, וכולן טמאות.
ומה החשש? שמא נקבר בתוכה נפל. נפל הוא ולד שיצא קודם זמנו, ולפיכך הוא קטן מאוד. נשים היו קוברות לפעמים את נפליהן במקומות כאלה. ומדוע מדגישה המשנה דווקא את הסמוך לעיר או לדרך? מפני ששם היה הדבר קורה למעשה. אשה שיצאה עם הנפל לא רצתה להתרחק מן היישוב. בדרך כלל לא הייתה הולכת לבדה יותר מחמישים אמה; לדרך ארוכה מזו הייתה מסדרת שבעלה יבוא עמה, וכשהוא לצדה היו שניהם ממשיכים עד בית הקברות ולא עוצרים בערמת עפר מזדמנת.
לפיכך תלולית הרחוקה מן העיר אינה מעוררת אצלי חשש שיש בה נפל. אשה לא הייתה יוצאת לבדה עד שם, ואם באה עם בעלה, לא היו קוברים שם את הנפל אלא ממשיכים לבית החיים. אבל בסמוך לעיר סביר לגמרי שאשה יצאה, קברה את הנפל במהירות וחזרה.
ומדוע הקִרבה לדרך מעלה חשש, אפילו למעלה מחמישים אמה מן העיר? מפני שכאן נלקח בחשבון מצב אחר: בעל ואשה שיצאו מביתם עם הנפל זמן קצר לפני שבת. הם חשבו שיש שהות להגיע לבית הקברות, לקבור ולחזור. בדרך מתברר להם שלא יספיקו, ומחוסר בררה הם מניחים את הנפל בתלולית עפר שבצד הדרך וממהרים הביתה לפני כניסת שבת.
ולכן "הרחוקות, חדשות, טהורות": תלוליות הרחוקות גם מן העיר וגם מן הדרך, שנראות כאילו נצברו לא מכבר, טהורות. אשה לא הייתה הולכת מרחק כזה בלי מלווה, ואם בא בעלה עמה היו ממשיכים לבית הקברות ולא עוצרים שם. וכן אם התלולית רחוקה מן הדרך, אין סברה שעוברי דרכים קברו בה מת; אם היו מוכנים ללכת מרחק כזה מן הדרך, יכלו כבר להשלים את הדרך עד בית הקברות.
"וישנות, טמאות": אבל אם התלולית נראית ישנה, כזו שעומדת שם זמן רב, היא טמאה אף שהיא רחוקה מן העיר ורחוקה מן הדרך. ומדוע? מפני שאפשר שבזמן מן הזמנים הייתה כאן עיר, או שעברה כאן דרך, ואותה עיר או אותה דרך אינן קיימות עוד.
המשנה מזכירה לי דבר מן השכונה שלנו. בין בורו פארק לפלטבוש שוכן בית קברות עצום, כמיל וחצי לכל כיוון. ומדוע נקבע דווקא שם? ההסבר שנתנו לי הוא שכאן נגמרה העיר באותם ימים. מעבר לנקודה זו לא היו בתים כלל, אלא יער ושדות פתוחים, ולכן כרתו את העצים והקימו שם בית חיים. כיום יש בתים משני הצדדים, ולא בתים בלבד אלא מיל אחר מיל של בתים. אדם אינו יודע לעולם מה היה במקום בעבר. משנתנו משתמשת באותה הסתכלות עצמה בכיוון ההפוך: אין כאן עיר היום, אבל אפשר בהחלט שהייתה כאן עיר בעבר. אך כשהתלולית חדשה, החשש הזה אינו מתחיל כלל.
הגדרת קרובה וישנה
ומאחר שכל הדין תלוי בקִרבה, שואלת המשנה "איזוהי קרובה", איזו תלולית נחשבת קרובה עד שאף חדשה נידונת כטמאה. ותשובתה: "חמישים אמה", מרחק חמישים אמה, נמדד מן העיר או מן הדרך. וכל שהוא רחוק מזה נידון על פי גילו בלבד. ושיעור חמישים האמה, כמו שנתבאר, הוא כמידת המרחק שאשה הייתה הולכת לבדה לקבור נפל. יותר מזה לא הייתה יוצאת מן היישוב בלי מלווה, ומשבא בעלה עמה לא היו שניהם מסתפקים בתלולית עפר אלא ממשיכים לבית החיים.
ו"וישנה", מה עושה תלולית לישנה, עד שאף רחוקה מעוררת חשש שהייתה כאן עיר או דרך ונשתכחה? לכך נותנת המשנה שיעור זמן: "שישים שנה, דברי רבי מאיר", שישים שנה, לדעת רבי מאיר. אין דרך בני אדם לזכור מה היה במקום למעלה משישים שנה אחורה. לפיכך אפשר בהחלט שהמקום הזה היה סמוך לעיר או סמוך לדרך, ואין מי שזוכר את אותה עיר או אותה דרך. וזהו דינו של התנא קמא.
"רבי יהודה אומר": רבי יהודה מגדיר "קרובה" בדרך אחרת. קרובה היא "שאין קרובה הימנה", שאין תלולית אחרת קרובה לעיר או לדרך יותר ממנה. אם אני עומד לפני תלולית חדשה לגמרי, אבל יש תלולית חדשה אחרת קרובה לעיר או לדרך יותר ממנה, הרי זו שלפני טהורה אף שהיא בתוך חמישים אמה. והטעם פשוט: אם יצא מי שיצא לקבור נפל, מדוע יעבור על התלולית הקרובה וימשיך לרחוקה? רבי יהודה מודה בשיעור היסודי, שתלולית שאינה בתוך חמישים אמה מעיר או מדרך נחשבת רחוקה. חידושו הוא שאף בתוך חמישים אמה אין תלולית חדשה מטמאה כשיש קרובה ממנה, שאין אדם בוחר ברחוקה כשהקרובה לפניו.
ולעניין הגדרת "ישנה", רבי יהודה דוחה את שיעור שישים השנה. לדעתו ישנה היא "שאין אדם זוכרה", שאין אדם זוכר זמן שבו לא הייתה התלולית הזאת כאן. שאל את השאלה: האם יש מי שזוכר את עשיית התלולית הזו? האם יש מי שזוכר אדם שעמד כאן עם אֵת? אם אין מי שזוכר, מסתבר שגם אין מי שזוכר אם הייתה כאן עיר או דרך בעבר, ויש להיזהר. אבל אם יש מי שזוכר, "אני זוכר בדיוק מי צבר את התלולית ומתי", אז אף אם היה הדבר לפני יותר משישים שנה אין חשש טומאה, שהרי אפשר לשאול את אותו אדם עצמו אם הייתה כאן פעם עיר או דרך בסביבה.
חזרה על המשנה
המשנה פתחה בביאור הדין שבו נחתמה המשנה הקודמת: אפילו דבר דק מאוד, שרוחבו פחות בהרבה מטפח, מביא את הטומאה על עצמו. והמקרה שהובא הוא כוש, אותו מוט טוויה ארוך שבקצהו כפתור מתכת ואנקול, והוא תחוב בכותל. חצי כזית מן המת מונח על הרצפה שתחת המוט לצד האנקול, וחצי כזית שני מונח מעל המוט אצל הכותל. שני החלקים אינם זה כנגד זה, ואף על פי כן המוט מצרפם לכזית שלם והוא נטמא. רוחב טפח שלם נדרש רק כדי שהטומאה תעלה אל המוט, תעבור בו, ותרד ממנו על דבר אחר; אבל כדי שהמוט עצמו ייטמא, כל עובי שהוא מספיק.
המקרה השני: קדר הנושא מוט על כתפו וכלי חרס תלויים בו עובר על יד קבר, קצה אחד של המוט מאהיל על הקבר והכלים תלויים בקצה השני. אם רוחב המוט פחות מטפח, הכלים טהורים. ואם יש בו טפח, הם טמאים.
המקרה השלישי: תלוליות עפר, שהחשש בהן הוא נפל קבור. תלולית העומדת קרוב לעיר או לדרך טמאה, בין חדשה ובין ישנה. אצל עיר, אפשר שאשה יצאה לבדה והניחה בה את הנפל. אצל דרך, אפשר שבעל ואשה יצאו לפני שבת, נתברר להם שאין שהות להגיע לבית החיים ולחזור, וקברו את הנפל בתלולית שבצד הדרך.
וכשהתלולית רחוקה מכל עיר ומכל דרך, אנו מסתכלים בגילה. תלולית חדשה טהורה: אין אשה יוצאת מרחק כזה לבדה, ואם בעלה בא עמה היו ממשיכים לבית החיים ולא עוצרים בתלולית. אבל תלולית ישנה טמאה, שאפשר שהייתה כאן פעם עיר או דרך ואין מי שזוכר אותה.
איזוהי קרובה? רבי מאיר אומר חמישים אמה מן העיר או מן הדרך. איזוהי ישנה? רבי מאיר אומר שישים שנה, שלמעלה מזה אין אדם זוכר. רבי יהודה מגדיר קרובה, שאין תלולית אחרת קרובה לעיר או לדרך יותר ממנה; ביסוד הדבר הוא מקבל את חמישים האמה, אך אם תלולית אחת עומדת בעשר אמות וזו בארבעים אמה, לא היה אדם בוחר ברחוקה, ולפיכך התלולית שבארבעים אמה טהורה אף שהיא בתוך החמישים. וישנה, לרבי יהודה, היא שאין אדם זוכר מתי נעשתה התלולית. ואם יש מי שזוכר, "אני זוכר את החקלאי הזקן שעמד כאן עם האֵת שלו", הרי הוא זוכר גם אם הייתה כאן פעם עיר או דרך בסביבה, ואין מה לחשוש. אבל אם אין מי שזוכר את עשייתה, עלינו לחשוש שאף אין מי שזוכר את העיר או את הדרך שהיו כאן בעבר.