אהלות, פרק ט"ו, משנה ב. משנתנו ממשיכה לבחון מתי משטח שטוח המורם מן הארץ נחשב אוהל המביא טומאה, ומתי מדובר בשני אוהלים עצמאיים שרק נגעו זה בזה במקרה. המשנה מציגה שתי תמונות: לוחות עץ הנפגשים זה עם זה בקרנותיהם, ושולחן הבנוי על בסיס דמוי תיבה.
שתי טבלאות הנפגשות בקרנותיהן
המשנה פותחת במילים "טבלאות של עץ", לוחות עץ, "שנוגעות זו בזו בקרנותיהן", כלומר שהמגע ביניהן הוא בפינותיהן בלבד. כדי לצייר את הדבר לעצמנו, נדמיין לוח שחמט ונבחר שתי משבצות שחורות שקרנותיהן נפגשות בנקודה אחת. זו בדיוק הצורה שעליה מדובר.
עוד נאמר על כל אחת מן הטבלאות "והן גבוהות מן הארץ", מורמות מעל הקרקע שתחתיהן, בשיעור "פותח טפח", וכל טבלה עצמה מודדת טפח אורך על טפח רוחב. הכלל הוא שכל כיסוי שטוח של טפח על טפח, המוגבה טפח מעל הקרקע, יוצר אוהל. נמצא שכל אחת מן הטבלאות הללו היא אוהל בזכות עצמה.
מכאן עולה השאלה. הואיל ושתי הטבלאות נוגעות זו בזו, האם נראה בהן אוהל אחד גדול, או שנראה בהן שני אוהלים נפרדים שרק משיקים זה בזה?
המשנה מציגה את המקרה: "טומאה תחת אחת מהן", יש טומאה, כזית מן המת, תחת אחת משתי הטבלאות. עכשיו בא אדם ונוגע בטבלה השנייה, "הנוגע בשנייה", זו שאין תחתיה מאומה. פוסקת המשנה: "טמא טומאת שבעה", טמא שבעה ימים.
האם נלמד מן ההלכה הזו שהשתיים התאחדו לאוהל אחד? כלל וכלל לא. כדי ששני כיסויים ייחשבו אוהל אחד, השטח המשותף שבו הם נפגשים צריך להיות טפח על טפח, וקרנות הנפגשות בנקודה אחת אין בהן קרוב לשיעור הזה. מבחינת ההלכה הם נשארים שני אוהלים עצמאיים.
אם כן, מדוע הנוגע בטבלה השנייה טמא טומאת שבעה, והרי המת אינו תחתיה כלל?
ההסבר נשען על הכלל של חרב הרי הוא כחלל, שכלי הנוגע במת מקבל את חומרתו של המת עצמו. הטבלה התחתונה פרושה על המת ומשמשת לו אוהל, ובכך היא עולה לדרגת אבי אבות הטומאה. הטבלה השנייה נוגעת בדבר שיש לו דרגה זו, ולכן היא קונה את אותה דרגה עצמה. אין צורך ביותר ממגע; שותפות באוהל אחד אינה נדרשת כאן. לפיכך האדם שהניח את ידו על הטבלה השנייה נגע באבי אבות הטומאה. הוא נעשה אב הטומאה, ומי שהוא במעמד זה טמא שבעה ימים שלמים וצריך הזאה, הזאת מים שיש בהם אפר פרה אדומה.
שהמגע בטבלה הראשונה מטמא טומאת שבעה אינו צריך לימוד כלל. חידושה של המשנה הוא שגם הטבלה השנייה מביאה לאותה תוצאה בדיוק, אף שאינה מצטרפת עם הראשונה לאוהל אחד.
שאלת הברטנורא: מדוע אין זו החוליה השלישית?
כאן מתעוררת קושיה אמיתית, והברטנורא מעלה אותה. בפרק הראשון של מסכתנו למדנו שרשרת של העברות: כלי הנוגע במת טמא שבעה, וכלי שני הנוגע בכלי הראשון טמא אף הוא שבעה. אבל בשלב השלישי של השרשרת, בין אדם ובין כלי הנוגע בכלי שנגע בכלי שנגע במת, הטומאה היא עד הערב בלבד ולא שבעה ימים.
לפי חשבון זה, המקרה שלנו היה צריך לצאת אחרת. יש מת; טבלה ראשונה נטמאת; טבלה שנייה נוגעת בראשונה; ואני נוגע בשנייה. נמצא שאני שלישי בשרשרת, וצריך להיות טמא עד הערב בלבד ולא שבעה ימים.
תשובת הברטנורא קצרה: "אין האוהל מתחשב", אוהל אינו נמנה בחשבון. אילו הטבלה התחתונה לא עשתה יותר מלגעת במת, ואחר כך נגעה בה הטבלה האחרת, וידי נגעה בטבלה האחרת, אכן בשרשרת כזו הייתה טומאתי מסתיימת בערב. אלא שהטבלה התחתונה היא יותר בהרבה מחתיכת עץ שנגעה במת. היא משמשת אוהל הפרוש על המת, ואוהל אינו מקבל מעולם מקום בסולם ההעברות. לכן כשהטבלה האחרת נוגעת בה, ההלכה רואה בזה מגע במת עצמו. אני עומד שני בשרשרת ולא שלישי, ומי שעומד שני טמא שבעה ימים.
כלים שתחת כל אחת מן הטבלאות
המשנה ממשיכה: "כלים שתחת הראשונה טמאים", כלים המונחים תחת הטבלה הראשונה, זו הפרושה על המת, נטמאים, שהרי הם נמצאים באותו חלל אוהל שבו נמצא המת.
"ושתחת השנייה טהורין", אבל כלים המונחים תחת הטבלה השנייה, זו הנוגעת בראשונה בקרן בלבד, נשארים טהורים. הואיל ושתי הטבלאות אינן אוהל אחד גדול, כלים אלו לא היו מעולם בתוך אוהל המת.
השולחן והבסיס שלו
עכשיו עוברת המשנה לשולחן, וכדי לצייר אותו לעצמנו עלינו לזחול אל מתחתיו. ראשית, כיצד השולחן בנוי. קח תיבת עץ בעלת ארבע דפנות, פתוחה מלמעלה ופתוחה מלמטה, כך שהיא מפולשת. הנח עליה לוח שטוח ורחב. הלוח רחב עד כדי כך שמכל צד הוא בולט מעבר לדפנות התיבה בשיעור טפח. זחל אל מתחת לשולחן, הבט למעלה, ותראה טפח של לוח בולט; עבור לצד האחר ותראה אותו הדבר; וכן בכל ארבעת הצדדים.
התיבה בעלת ארבע הדפנות נקראת ריבוע, וחללה הפנימי הוא אוהל בפני עצמו. טומאה בתוך התיבה מטמאת כל כלי שבתוך התיבה, אבל היא אינה יוצאת אל מחוץ לדפנות, אף לא אל החלל שמתחת לפני השולחן ואף לא אל החלל שמתחת לשפה הבולטת. חלל זה שייך לאוהל אחר.
שאלת המשנה היא ההיפך: מה דינה של טומאה שמתחת ללוח השולחן, מחוץ לתיבה?
"השולחן אינו מביא את הטומאה", כלומר אינו מוליך אותה לרוחב השטח שמתחתיו, "עד שיהא בו ריבוע", אלא אם כן הלוח בולט מעבר לבסיס שלו, הריבוע, בשיעור "פותח טפח", טפח שלם. כך קורא הברטנורא את הלשון. נמצא שלפנינו שני אוהלים: חלל התיבה, ורצועת החלל שמתחת לשפה הבולטת. אילו לא היה הלוח בולט טפח מעבר לתיבה, היה כאן אוהל אחד בלבד, הריבוע עצמו; טומאה שמתחת לשפה הייתה עולה למעלה ויורדת למטה, אבל לא הייתה מתפשטת לצדדים.
המשנה אחרונה מסבירה מה עושה את הבסיס לאוהל בפני עצמו: הוא פתוח מלמעלה ופתוח מלמטה. תיבה סתומה הייתה בית קיבול הראוי לקבל טומאה, ודבר כזה אינו יכול לשמש מחיצה לעצור טומאה. אבל מסגרת זו, מאחר שהיא מפולשת, אינה מקבלת טומאה, וגם אינה מחוברת ללוח שמעליה. יוצא אפוא שהיא אוהל נפרד בפני עצמו.
חזרה על המשנה
שתי טבלאות עץ, מסודרות כשתי משבצות שחורות בלוח שחמט, נוגעות זו בזו רק במקום שקרנותיהן נפגשות. כל אחת מודדת טפח אורך על טפח רוחב, וכל אחת גבוהה טפח מן הארץ. אין הן אוהל אחד מוגדל, שהרי השטח המשותף להן בנקודת המגע רחוק מאוד מן הטפח על טפח הנדרש; כל אחת אוהל לעצמה.
ואף על פי כן, כשהמת מונח תחת אחת מן הטבלאות ואדם נוגע בשנייה, הוא טמא טומאת שבעה. הטעם אינו התאחדות שני האוהלים. אלא הטבלה הפרושה על המת דרגתה אבי אבות הטומאה; מכוח חרב הרי הוא כחלל, הטבלה הנוגעת בה קונה את אותה דרגה עצמה; והנוגע בטבלה זו נעשה אב הטומאה, שטומאתו שבעה ימים.
כלים שתחת הטבלה הראשונה, זו שעל המת, טמאים. כלים שתחת הטבלה השנייה טהורים, שהרי לא היו מעולם תחת אוהל המת.
ובמקרה השני: תיבה פתוחה מלמעלה ומלמטה ולוח רחב מונח עליה. חלל התיבה הוא אוהל אחד, ואם הלוח בולט טפח מעבר לתיבה בצדיה, החלל שמתחת לבליטה הוא אוהל שני. טומאה שמתחת לבליטה מתפשטת לצדדים תחת השולחן אבל אינה נכנסת לתיבה, וטומאה שבתוך התיבה אינה יוצאת, מפני שכל אחד מהם אוהל בפני עצמו.