אהלות, פרק י"ד, משנה ב. הפרק כולו עוסק בזיז, בליטה או מדף היוצאים מכותל הבית, ובשאלה מתי נחשב זיז כזה לאוהל המסוגל להביא טומאה מתחתיו אל תוך הבית. משנתנו דנה בשני מקרים: זיז שמעל הפתח, וזיז שמעל החלון.
זיז שעל פתח סגור
המשנה פותחת: "זיז שעל גבי פתח" (בליטה שמעל הפתח). לדעת הברטנורא מדובר כאן בפתח שדלתו נעולה, ומשום כך הזיז הזה "מביא את הטומאה" רק "בפותח טפח", כלומר רק כשיש בו טפח על טפח.
ההבדל מן המשנה הקודמת חד. שם למדנו שזיז שעל גבי הפתח אינו צריך טפח על טפח, והטעם היה שהפתח פתוח. כאן, שהדלת נעולה, הזיז אכן זקוק לטפח שלו.
אלא שמיד עולה קושי פשוט. אם הדלת נעולה, מה מועיל גודלו של הזיז? האם באמת כוונתנו שברגע שיש בזיז טפח על טפח הטומאה מוצאת דרכה אל תוך הבית? התשובה היא לא. גם זיז שיש בו טפח שלם אינו מכניס טומאה מבעד לדלת נעולה. מה שהוא כן פועל הוא זה: הוא פורש טומאה על מה שתחתיו, על כל מה שעומד בחלל הפתח עצמו, בצדה החיצוני של הדלת הנעולה. יש בין המפרשים ביאורים אחרים לדברים אלו, אך כך מבין הברטנורא את המשנה.
זיז שעל גבי חלון
מכאן המשנה עוברת לנושא אחר לגמרי. עד עכשיו עסקנו בזיזים שעל גבי פתחים, ומכאן ואילך בזיזים שעל גבי חלונות.
כדאי להיזכר בשיעורי החלונות שנשנו בפרק הקודם. השיעור שצריך להיות בחלון כדי שהטומאה תעבור דרכו תלוי כולו במטרה שלשמה נעשה החלון. חלון שנעשה להכניס אור, שיעורו "כעובי המקדח", כעובי המקדח שהיה משמש במקדש. וחלון אורה שהתחילו לסותמו, שבעליו החל לאטום אותו והניח את המלאכה, שיעורו נעשה "רום אצבעיים": גובה שתי אצבעות על רוחב אגודל.
לאור שני חלונות אלו, כך מבאר הברטנורא את לשון המשנה. בין שמדובר בזיז "שעל גבי חלון" שהתחילו לסותמו ולא סיימו, ששיעורו גובה שתי אצבעות על רוחב אגודל, ובין שמדובר בזיז שעל גבי חלון אורה, ששיעורו "מלוא מקדח", כעובי אותו מקדח, בשני המקרים הזיז עצמו "כל שהוא", בכל גודל שהוא. אפילו אין בו טפח, טומאה המונחת תחתיו נכנסת אל הבית. כלומר: טומאה תחת הזיז, חלון פתוח מעליו, והבית טמא. גם כאן יש דרכים אחרות בין המפרשים, אך זו קריאת הברטנורא.
שיטת רבי יוסי
רבי יוסי אומר: "מלואו". לדעתו הזיז שעל גבי החלון נעשה אוהל רק כשיש בו כשיעור שהחלון שתחתיו צריך להיות. קח זיז שעל גבי חלון אורה: עליו לצאת מן הכותל כמלוא מקדח, שהוא בדיוק השיעור שבו נחשב חלון כזה לפתוח. הכלל של רבי יוסי הוא שאותו שיעור שבו החלון גדול דיו להכניס טומאה לבית, הוא השיעור הנדרש גם בבליטת הזיז. ובחלון שהתחילו לסותמו, ששיעורו שתי אצבעות על אגודל, והגובה שם נמנה כשתי אצבעות, זהו גם השיעור הנדרש בבליטת הזיז.
דרך שנייה, על פי התוספתא
המפרשים מביאים דרך אחרת בביאור המשנה, המושתתת על תוספתא. כשהמשנה מדברת על גובה שתי אצבעות, אין היא מתארת כלל כמה יוצא הזיז מן הכותל, ואף אינה מגדירה באיזה סוג חלון עסקינן. אלא היא מודדת כמה גבוה עומד הזיז מעל החלון.
נדמיין את התמונה. זיז עומד מעל חלון, ונניח שהחלון הוא חלון רגיל, שנעשה לתשמיש הבית ולא לאורה, ששיעורו טפח על טפח. כאן הזיז מביא את הטומאה פנימה אפילו אין בו טפח, ובלבד שאינו מוגבה יותר משתי אצבעות מעל החלון. ועתה נניח חלון אורה, ששיעורו מלוא מקדח (בבבא זו של המשנה השיעור הוא של החלון, לא של הזיז). בחלון כזה אין לזיז שיעור כלל, לא במרחקו מעל החלון ולא ברוחבו. כמה שיהיה גבוה מעל החלון, וכמה מעט שיבלוט מן הכותל, הוא מביא את הטומאה לבית.
ומדוע נחמיר כל כך במקרה זה? המשנה אחרונה מציעה הסבר נאה. בחלון שנעשה לתשמיש, זיז שמעליו הוא חלק טבעי מן המערכת; מניחים עליו חפצים ואין הוא מושך אליו תשומת לב מיוחדת. אבל מעל חלון שנעשה לאורה, מה עושה שם זיז? עצם הימצאותו מכריזה עליו שהוא גג לחלון, אוהל בפני עצמו, ולכן מחמירים בו יותר.
ורבי יוסי אומר: "מלואו". לפי דרך שנייה זו רבי יוסי חולק על הדין שבחלון אורה. הוא אינו מקבל שאין לזיז שיעור כלל, שגובהו מעל החלון אינו מעלה ואינו מוריד ורוחבו אינו מעלה ואינו מוריד. אם הזיז עומד מעל חלון אורה, אותו שיעור עצמו של החלון חל גם על הזיז: אסור לו להיות מוגבה יותר ממלוא מקדח מעל החלון, ועליו לצאת מן הכותל לפחות מלוא מקדח.
ונשוב ונסכם את הדרך השנייה בבירור, שהרי האתגר הוא להתאים אותה במדויק ללשון המשנה: זיז שעל גבי חלון רגיל, שנעשה להושיט דרכו חפצים ולתשמיש כללי, מביא את הטומאה כל עוד הוא בתוך שתי אצבעות מעל החלון. זיז שעל גבי חלון אורה אין לו שיעור כלל, לפי שכאן מוכח מאליו שהזיז עומד שם כאוהל, ואין הבדל כמה הוא גבוה מעל החלון וכמה מעט הוא בולט מן הכותל. זו שיטת חכמים. ורבי יוסי משיב: לא, אף בחלון אורה יש גבולות לזיז. כדי להיחשב אוהל עליו להיות בתוך אותם שיעורים של החלון עצמו, לא גבוה יותר ממלוא מקדח מעל החלון, ובולט מן הכותל לפחות מלוא מקדח.