אהלות, פרק י"ג, משנה ב. הפרק כולו עוסק בפתחים שבכותל: אילו פתחים גדולים דיים כדי שהטומאה תעבור מצד אחד לצד השני, ואילו קטנים מכדי לשמש מעבר לטומאה. התשובה אינה תלויה במידה לבדה, אלא בשאלה לשם מה נעשה הפתח. פתח שתפקידו להכניס אור נחשב פתח חשוב אף כשהוא זעיר, ואילו פתח שנעשה סתם כמו כוך או גומחה להנחת חפצים צריך פותח טפח על טפח כדי שהטומאה תעבור בו. משנתנו לוקחת את הכלל הזה ומיישמת אותו במקרה שבו עצם ייעודו של החלון משתנה באמצע הדרך.
חלון שנעשה לאויר
המשנה פותחת ב"חלון שהיא לאויר", כלומר פתח שתפקידו המוצהר הוא אויר, ולכאורה זו קטגוריה חדשה, שהרי עד כה נסב הדיון על חלונות שנעשו לאור. הבָּרטנורא מיישב זאת מיד: העושה חלון לאויר עושה אותו כדי שאוירו של עולם ייכנס לבית, ואין הבדל בין זה לבין העושה חלון לקבל אור. האויר והאור נמנים כאן כסוג אחד ולא כשני סוגים.
המפרשים דנים מדוע שינתה המשנה את לשונה, והסבר אחד עולה מהמשך המשנה עצמה. המשנה מבקשת להדגיש שכל מעמדו של חלון זה נשען על היותו פתוח לאויר החוץ. תורת חלון של אור אינה תווית קבועה החתומה בו, אלא היא קיימת רק כל זמן שיש שמים פתוחים מעברו השני. ברגע שדבר מבחוץ סותם אותו, החלון מאבד את מעמדו. לכן בחרה המשנה בלשון אויר, אויר פתוח.
השיעור, וכיצד הוא משתנה
השיעור שנקבע לחלון כזה הוא "מלא מקדח", כשיעור המקום שהמקדח תופס, כלומר אותו מקדח גדול שהיה מונח בלשכה שבבית המקדש. זהו פתח צנוע, פחות בהרבה מטפח, ואף על פי כן הטומאה עוברת בו, לפי שפתח שמכניס אור חשוב מבחינה הלכתית אף כשמידותיו קטנות.
עכשיו מביאה המשנה "בנה בית חוצה לה", בנה בית מחוצה לאותו חלון. במקום שהיה בו אויר פתוח עומד עתה בניין החוסם. החלון אינו מכניס אויר ואינו מכניס אור. תפקידו ניטל ממנו, ועם זאת משתנה שיעורו: "שיעורה בפותח טפח", מעתה היא צריכה פתח של טפח על טפח. משאיבדה את ייעודה כחלון של אור, היא נידונת ככל פתח סתם, מן הפתחים שנעשו להנחת חפצים, שצריכים טפח שלם כדי שהטומאה תעבור בהם.
חלון אחד ושני שיעורים
מכאן ממשיכה המשנה ומקשה את המקרה: "נתן את התקרה באמצע החלון", תקרתו של אותו בית חדש הונחה על החלון באמצעו. יוצא חלון שחלקו סתום וחלקו פתוח. המביט מבעד לחלקו התחתון רואה מולו את הבניין החדש, והמביט מבעד לחלקו העליון רואה עדיין אויר פתוח.
כאן מלמדת המשנה דבר מפתיע: חלון אחד מתפצל לשתי הלכות, וכל חלק ושיעורו שלו.
- התחתון, החצי התחתון, שהתקרה מכסה אותו ואינו מקבל עוד אור ואויר: "בפותח טפח". חלק זה נעשה פתח סתם, מן הפתחים שמשתמשים בהם להנחת חפצים, והטומאה עוברת בו רק אם יש בו טפח על טפח.
- והעליון, החצי העליון, המתרומם מעל התקרה ופניו עדיין אל האויר הפתוח: "מלא מקדח". מכיוון שהאור עדיין נכנס בו, נשארת בו חשיבותו כחלון של אור, ודי בשיעור הקטן של מלא מקדח כדי שהטומאה תעבור.
קושיית הרש"ש
יש בפרק, קודם לכן, מקרה של אדם שבא לסתום את חלון האור שלו ולא הספיק לגמור את המלאכה, ונשאר חלק ממנו פתוח. שם אין ההלכה משאירה את השארית בשיעור הקטן של חלון אור, אלא הפתח שנשאר מקבל שיעור אחר לגמרי. אם כן, במה שונה המקרה שלנו? גם כאן חלק מן החלון נסתם וחלק נשאר פתוח, ומדוע נשאר החצי העליון הפתוח במעמדו המקורי כחלון של אור?
הרש"ש מחלק בין הדברים. שם היתה כוונתו של האדם מכוונת אל החלון עצמו: הוא רצה לבטל את כל החלון, וכל מה שנשאר פתוח לא נשאר אלא מפני שלא סיים את מלאכתו. מלאכה שלא נשלמה אינה יכולה להשאיר את השארית במעמדה הקודם. ואילו במקרה שלנו לא בא אדם לסתום את החלון כלל, אף לא מקצתו. בעל המקום הסמוך פשוט בנה את ביתו והניח את תקרתו במקום שהניח. החלון לא היה מעולם מושא לתכניתו של איש לסתמו.
לפיכך נידונים שני החצאים לפי מה שהם באמת. החצי התחתון, שנחתך מן האור, נעשה למעשה כאותם פתחים שמניחים בהם חפצים, ושיעורו עולה לפותח טפח שלם. החצי העליון עושה עדיין בדיוק את מה שנבנה לשמו, מכניס לבית את אורו של עולם, וחלון שעדיין נותן אור יש בו חשיבות אמיתית. משום כך נשאר שיעורו השיעור הקטן, מלא מקדח, כשיעור מקומו של המקדח.